המשוררים הנודעים הרצל ובלפור חקק משרטטים ביד רגישה את חתונתם של רבקה ויוסף באו, בימי הסופה והסער

חתונה היא במסורת היהודית/ חגיגה שכּל כֻּלה מעמד קדוש של שמחה אמתית/
אבל ימי השואה הפכו יקום לגיא הריגה/ עולם שלם צלל לחצר –מוות, לחורבן
שלא נרגע. לפעמים שם של ספר הוא סמל לתקופה/ וכך זועק ספרו של יוסף באו בצעקה שלא מרפָּה.
לספר מצמרר זה ניתן השם- “שנות תרצ”ח”/ שֵם לא שׂמח במיוחד ולא כל כך צח/ מופיע שָם סיפורו של יוסף באו, סיפורו של גורל/ סיפור של חתונה יהודית בשואה, כשהאור חָשַׁך מֵעל./ אנו מצטמררים וקוראים על ימים של תֹפת וחֻרבּן/ וזה סיפור עצוב שמנצח את הרוע, את השטן.


וכך מסַפּר לנו יוסף החולם/ על קיץ 1942 כשהנאצים עברו לַשלב הנורא, שלב החיסול האמתי/ לִשלב הפיתרון הסופי של העם היהודי/ לרצח ולמשרפות נרתמו טכנולוגיות וחשמל/ רוע אנושי זכה למימוש מרושע בידי שטן אכזרי ומנוול.

לחיסול יהודי קרקוב בפולין ידעו הנאצים לבנות מחנה עם גדרות/ והם מצאו את המקום המתאים: בית קברות. / כן, זה נראה להם מתאים במיוחד/ לבצע שם הרג ושמד/ בבית הקברות היהודי החדש בפרברי העיר/ שם הם הציבו גדר חשמלית והמתים צעקו מקיר לקיר/ זה היה ממש שָם בשכונת פלשוּב, ליד יופי מהמֵם/ והנאצי אמר: אכן, כאן במקום הזה תהיה קבורתכם!


במחנה פלשוּב נבנו צריפים מֵעל הקברים / והיו שם שלטים: “מחנה עבודה” ואף דאגו להפרדה בין נשים לגברים / אך זה היה שלט הסוואה שחיפה על השלט האמיתי, השלט הכּמוּס/ וכאשר הגיע המפקד נחשף הלוט: כאן “מחנה ריכּוז” ! / כך זה הופיע: “קונצֵנטרַאצְיונֵס לאגֵר” במילים ברורות/ ובזמן שנחשׂף הלוט, ירו האֵס אס צרורות/ וכשניצב ברוע איש אס אס ויורה מַטח על יהודי ללא רחמים/ יש מצפון אנושי שלא ישכח זאת לעולמי עולמים.
בַּתחביר של מחנה פלשוּב היו צריפים, מטבח, מאפיה ובתי מלאכה/ אך לא היה מקום בתחביר המקומי למושׂג משפחה./ הם פֵּרקו אבות מבנים ואמהות מִבָּנות/ הם הטילו עבודות פֶּרך על האסירים בכותונוֹת/ כן, הם הקפידו על עיוות הכתונת במקרא/ זו הייתה בעיניהם כתונת הבחירה/ לכל אסיר יהודי ניתנה כתונת פסים תפורה/ וגם ליוסף באוּ החולם/ נתפרה כתונת פסים בהתאם.


“אני מנסה לשחזר את דגם הגיהינום ששמו פלאשוב”/ כך חוזר וכותב שוב ושוב/ האיש יוסף באו שברח מן הגיהינום/ המחנה ששרד בזיכרונו כבלהות- חלום…/ הוא חש צורך לתאר את היהודים חסרי האונים/ בכאב כתב וסִרטט את הטרנספורטים לַכּבשנים/ המשלוחים לאושוויץ ולמחנות הריכוז הארורים/ בלֵב דווי סיפר על האקציות ועל החיים בצריפים הסגורים. / כן, הלב נחמץ, בער הדם/ רכבות משׂא יצאו טעוּנות אדם/ ומי שרצו אל גדרות התיל התחשמלו ונורו בגבּם.


יוסף באו ניצל מן הסלקציה הארורה וּממלקות הכאב/ מזלו שפר עליו שכן ידע לצייר היטב/ על כן, עסק בגרפיקה והעתקוֹת שֶמש עבור האויב. / וראו לאן הגורל שלח את יוסף הצדיק בעודו מצייר במצוקה/ בצירוף מקרים פגש הוא את אשתו לעתיד, את רבקה/ בעודו מסביר לַנאצי שלא ניתן לעשות העתקת שמש ללא שמש במרוֹם/ זרחה שמשו, הנה זרחה מולו האישה שהאירה לוֹ את היום./ “אולי תואילי בטובֵך למלא את מְקום השֶמש”, אמר לה באהבה/ אף נתן לה צרור פּרחי בר לרכּוש את לבּה.

לפני שנה הפטיקו האחיות מזוודת יצירות
היומן של האמא וכן שיריו של האב שנכתבו בזמן השואה על בדלי סיגריות
הנה מזוודת השואה המצמררת

למחרת נָשק לה חֶרש בַּתור למרק/ זה היה ממש לאור הירח, והוא חש מכּת בָּרק/ ומאז כל בוקר צִחצֵח את נעליה בשרוול וברוֹק/ וסָגד לה מכושף מוכּה אמוק./ זה היה חיזור כמעט כמו בסרטים/ אך זה היה מאחורי גדרות תַיל ממוֹרטים/ הוא ביקש מהשֶען לעשות לו שתי טבּעות מכַּפּיות/ ושָם בבית הקברות אמר לה “הרי את מקודשת לי” וכולם שרו הַללויות./ גם המֵתים היהודים מכל הדורות/ עמדו וחגגו איתם ושרו להם שִירות/ שרו את שירַת האף על פּי כֵן היהודי האֶחד והיָחיד/ להילחם בידיים קשורות אך לנַצֵח תמיד. / לְיד אפריון הכלולות מִסדין וּמוטוֹת/ עמדו בבית הקברות לידם וְשרו המֵתים והמֵתוֹת./ בין גדֵרות התַיל נשמע חרש בכי שלא ינוֹח/ ודָבר לא חלף עם הרוח…/ כמו נשמעו אז פסוקיו של הנביא יחזקאל, והפסוקים לא יכלו להחשות/ המתים שרו את חזון העצמות היבשות.


אִמו של יוסף באו שהייתה שם בֵּרכה את הזוג החדש ושרה תפילות/ והם הלכו לַצריף שלה אל לֵיל הכּלולות./ חברותיה לצריף שׂמו שׂמיכות וכרית/ לאפשר לזוג שְעת ייחוד באין רואה ומביט./ בְּדרך לא דרך הוא נאלץ לברוח מן ה”פרוּאֶן לַגֵר” (צריף הנשים)/ כדי להגיע במועד ל”אַפֵּל פְּלאץ” של הגברים, האנשים…
כך החל סיפור אהבה מַרטיט בימים ובלילות/ אהבה בין יוסף ורבקה, סיפור חוצֶה גבולות/ סיפור חוצֶה גדרות תיל וחשמל וצבא נוגֵשׂ/ חוצֶה כָּתנות פסים וחיילי אֵס אֵס.


הסיפור הזה הוא סיפורם של אוהבים ושל צדיקים/ סיפור שיש בו גורל יהודי שעובר למרחקים/ ואילו יכולנו היינו מצרפים אותו לכתבי הקודש העתיקים…


זה סיפורם של שני ניצולים עם זרועות מקועקעות כַּחותם/ זוג אוהבים שלא ויתרו על אהבתם / בלהט צרוף התחתנו בתוך מחנה ריכוז בבית קברות/ ומכאן צמחו חיים שיאירו לדורות/ מורשת בקווים של צבע וציור ומִלים/ את החותם הזה צרבנו בלב, וגם על קודש הגווילים…/ ננצור הכול בַּלב, נשמור על גַּחלתם/ כי הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, מאז ולעולם!!

יוסף באו עיצב גראפית את תמונת הזוג כאסירים במחנה הריכוז

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.