חשבון נפש לקראת יום השואה, כיצד התמודד העולם היהודי עם חורבן יהדות אירופה: עיון בשני ספרי מחקר שבחנו את העולם היהודי ויחסו לשואה הנוראה, לידיעות על החורבן הגדול: מנהיגות ועיתונות לנוכח השבר הגדול, התארגנויות למאבק למען היהודים במחנות ההשמדה, ההירתמות לחשיפת הזוועה לעולם כולו, הניסיון לעמוד לנוכח אסון שהוא גדול מכוח ההשגה. המשורר הרצל חקק בקריאת כיוון מרגשת ומפוכחת

יוסף גורני, קריאה באין אונים, העיתונות היהודית לנוכח השואה, בשנים 1939-1945, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009,320 עמודים.

יוסף פונד, תנועה בחרבות, מנהיגות אגודת ישראל נוכח השואה, הוצאת ראובן מס, 330 עמודים, תשס”ח.

דפים מתוך עולם של אפר

לזכור את החורבן , לזכור מה שהיה, ללמוד לקחים, האם אפשר ללמוד?
שני ספרים לפנינו, ספרים שמחזירים לחיים את תודעת האסון הכבד, החורבן הנורא, מחזירים לחיינו שוב ושוב ימים של שבר גדול, מבט אל עולם של זוועה ושכול.
ספרי מחקר אלה עוסקים בתגובת העולם היהודי. לנו כבני העם היהודי – לנו כמי שחיים במדינה ריבונית, יש עניין בחקר האמת הקשה, בחקר היחס של יהודי העולם לידיעות על הזוועות והדמעות, והשאלה נותרה ובועטת בנו: האם היטיבו המנהיגים ומעצבי דעת הקהל בקהילות היהודיות להבין את גודל הפורענות, האם יצאו למלחמה למען אחיהם הנטבחים? ושאלה לנו – מה למדנו מכל החורבן הגדול, מה הלקח שלנו?

שני הספרים שהצגתי בראשית המאמר –אכן מנסים להביא תגובות של מנהיגים ושל עיתונות יהודית. שני הספרים דנים בתגובה היהודית לרצח אחיהם במחנות המוות, ודפיהם המיוסרים כמו שבים לאותם ימי תלאובות. ספריהם של יוסף פונד ושל יוסף גורני – מנסים להבין את ההתמודדות של הציבור היהודי לנוכח השבר הנורא. מנסים להתחקות אחר דרכם של מנהיגי היהודים באותה תקופה, אחר מעצבי דעת הקהל. הדיונים מפורטים, הציטוטים מגיעים מקצוות שונים של הקהילה היהודית, מקהילות שונות – ואנו עוקבים ממרחק זמן אחר הניסיון לשרטט את יחסם של היהודים באותם ימי תופת לחדשות הנוראות, לנושא הגורל היהודי: ואתה מבין, שהיה זה ענן שחור שנפל עליהם, ואתה מנסה לדמיין מה חשו אז, כיצד תפסו אז את בדידות העם היהודי בשעה הטראגית ביותר בהיסטוריה שלו.

מתברר, שגם באותן שנים קשות – הייתה התייחסות מודגשת לגטו ורשה, למאבק של הלוחמים. לנוכח הידיעות הקשות על הרצח ההמוני – עצם קיומו של מרד יהודי, היה מגדלור בערפל. סיפור המאבק נתן למעצבי דעת הקהל היהודים באותה תקופה זווית אחרת של מבט, מעבר לקריאה להצלה, שהייתה משותפת לכולם.

יוסף גורני – מפרט את הניתוחים בעיתונים יהודים ברחבי אירופה, ומתברר שכבר אז נכתבו ניתוחים מרתקים על המרד, על ההתקוממות, על הגורמים שהביאו למרד – על הגיבורים שיצאו למאבק על כבודם הלאומי, על חייהם.
גורני מדגיש תגובה יוצאת דופן של ביטאון אגודת ישראל – שיצא בכותרת “לא לשתוק” – וקבע שלמרות ששלומי אמוני ישראל מצפים לישועה מלמעלה, יש רגעים בהיסטוריה, שבהם אין להימנע ממאבק, מלחימה. מושג ‘ההשתדלות’ קיבל כאן ביטוי ממש וחד. ובהמשך מביא גורני מאמרים של אותו עיתון – ובהם קריאה ליהודים לעשות למען הצלת אחיהם: לא להשתמט מגיוס לצבא, למלא את החובה המוסרית להתגייס לקרב נגד השונא הגדול של העם היהודי, שכל כוונתו להשמיד את העם היהודי.

כיצד התייחסו למרד של היהודים בגטאות?

גורני מצטט קריאות להצלה ממאמרי מערכת, גילויי דעת שמהם עלתה ההדגשה, “שהמורדים נפלו על קידוש הכבוד של העם היהודי והערך ההומאני, המוסרי הכלל אנושי” ( גורני, עמוד 19). בשבועון של פועלי ציון כתב העורך חיים גרינברג מלים חצובות בסלע:
“איננו יודעים כיצד אחינו ואחיותינו נפלו ברחובותיה של ורשה, איננו יודעים על הימים האחרונים של קיבוץ יהודי גדול זה. איננו יודעים מה היו מחשבותיהם ומילותיהם האחרונות של מגיני הגטו בשעותיהם האחרונות. אולם אנחנו יודעים, כי אל מול גבורה זו של הנצורים והמיואשים, ואל מול חייהם וסבלם את החלשים וחסרי המגן – מחווירים ומתגמדים כל המלחמות וכל הניצחונות,וכל המטרות וכל התקוות אשר עימן ולמענן אנו חיים” (גורני, עמוד 19).

ואיך הגיב העולם החרדי, כיצד ראה העולם החרדי את הזוועה, כיצד נרתם להציל את העולם היהודי החרב?

יוסף פונד, שהיטיב לחקור את הספרות החרדית והעיתונות החרדית בסדרה של ספרי מחקר, פורש בפנינו בספרו המעמיק אותה חברותא של זרמים למען ההצלה של האחים הסובלים: אנו נחשפים לקיומם של ועדי הצלה של החברה החרדית. אתה מגלה, שהיה ריבוי של ארגוני עזרה של אגודת ישראל – וחושף צדדים של שיתוף פעולה עם ארגונים יהודים אחרים – וגם צדדים של מחלוקת. כותב פונד: “עם קבלת הידיעות בדבר ההשמדה, חל שינוי בהתנהגות הפוליטית של אגודת ישראל באמריקה, והיא ביקשה לגבש מסגרת לנושא ההצלה שתפעל במשותף לכלל הארגונים היהודים” ( פונד, עמוד 120). מתברר, שהלם הידיעות על הטבח המתגבר, ליכד את הארגונים היהודים: הוקמה ועדה משותפת לנציגי הקונגרס היהודי העולמי, הוועד היהודי-אמריקאי, בני ברית וארגונים נוספים יחד עם נציגי אגודת ישראל. נוצר שיתוף פעולה עם הרב רוזנהיים והרב לוין נציג אגודת ישראל עם וייז, שריכז את הארגונים היהודיים. ברגע של צרה, כל המחלוקות הקשות זזו לרגע הצדה, לפחות רובן.

האם אכן הייתה השתקה, האם אכן הייתה מגמה שלא לפרסם את ממדי החורבן הכבד?

מתברר שעניין הסתרת המידע על הטרגדיה במחנות המוות הייתה בשל בקשת הממשל האמריקאי שלא לפרסם את הידיעות. אנו עדים לתהליך של שילוב ידיים בין הארגונים היהודים – ויש תהליך של התפכחות, של התגברות על אשליות, יש שלב שבו מחליטים להביא את נושא ההשמדה לידיעת הציבור. קצה נפשם של היהודים בהסתרת המידע והם נאבקים. הם נאבקים ומתחים לפרסם גילויי דעת בנושא, לצאת ביוזמות לשנות את המצב: לפגישות עם מדינאים, לקביעת ימי תפילה נוכח הידיעות. העיתונות של התקופה אכן מלמדת על מאבק של היהודים ליצירת דעת קהל אוהדת להצלת יהודי אירופה. בין השיטין, אנו לומדים גם על מחלוקת בין הארגונים היהודים לנציג אגודת ישראל, כאשר יש ניסיון להבליט את האידיאולוגיה הציונית, לתת אופי ציוני לכנסים.

מעבר לביטוי ולפרשנות של הרבנים להבנת החורבן הגדול, ( ובספרו של פונד יש חומר רב על כך) יש הירתמות להצלה. ההשתדלות היא מרכז העניין, ומחקרו של פונד מלמד אותנו שאגודת ישראל ראתה עצמה מחויבת לפעול עצמאית במישור הבין-לאומי – וכמובן היו לה “דרישות ייחודיות באשר להצלת רבנים, ראשי ישיבות ותלמידיהן”.

מה היו ממדי הפחד, מה היו גילויי הערבות ההדדית?

מרתק לקרוא היום על אותה הירתמות, שנתפסה כערבות הדדית – ויש מאמצים של ראשי הקהילות החרדיות , ובעיקר אגודת ישראל בארצות הברית, להיאבק להצלת יהודים: זה מגיע עד כדי הפרת צווי הממשל האמריקאי שנגעו להסגר הכלכלי על גרמניה – ויש גם מעשים, שהעידו על השתתפות בפעילות הבינלאומית לעזרת נפגעי הנאצים, ממש עם עלות הנאצים לשלטון.

החשש מפני הניצחון של היטלר משתקף בעיתונות היהודית, ועמו חיפוש הדרכים למאבק: כיום כשאנו קוראים על המאבק של המנהיגות היהודית להושיט סיוע ליהודי הגטאות, אנו מבינים מה משמעותה של אותה אחווה יהודית, ועדיין יש תחושה ששררה אמונה תמימה בעזרתה של דעת הקהל ההומאנית בעולם החופשי, אמונה שניתן למצוא סיוע בהגירת יהודים לארץ ישראל, לחזק את קיומם של היהודים בארץ ישראל.

ככל שהידיעות על ההשמדה ההמונית הולכות ומתפרסמות, גובר הרצון לאחדות בקרב הארגונים היהודים, ומתגברת ההבנה שחייבים להיות יחד. ביטוי לאותה הרגשה נתן יעקב לשצינסקי עורך ה’קמפער’ שכתב ביולי 1942 משפטים נחרצים: “אנחנו איננו אוסף של יחידים מוכים, אלא קיבוץ, עם – וקולו של עמנו נשמע בין קולותיהם של עמים אחרים, אשר נלחמים למען חירותם והצדק למען כולם”.
(גורני, עמוד 109).

המאבק על דעת הקהל, כיצד נאבקו להפסקת ההרג?

אבל אותו חוסר אונים, שהקשה על הארגונים היהודים, בולט גם במאמרו של לשצינסקי: “אנחנו איננו יודעים – מה אפשר לעשות כעת, כדי להפסיק את ההרג ההמוני” – ותחושה קשה זו הלכה בד בבד עם המחויבות הגוברת, שיש להמשיך במאבק על דעת הקהל, שחייב לבוא הקץ לפסיביות, שאַל לו לעם היהודי לשתוק.

בעיתון ‘דבר’, במרץ 1944 – אנו עדים למאמר שמתאר את תהליך ההתפכחות: “עם בשורות איוב הנאמנות והבדוקות, שהגיעו עתה אלינו מגיא ההריגה – באה ראשית הקץ לתקופת הציפייה והאשליה. נסתיימה תקופת החסד שבאי הידיעה, תקופה ההרגעה הפנימית – בשל הספק, שמא בכל זאת אירע נס –והדבר האיום…לא קרה בכל אימתו” ( גורני, עמוד 111).

בקרב היהודים החרדים יש חשש כבד מפרסום הידיעות בדבר ההשמדה – וכבר בשנת 1942 קורא השבועון של אגודת ישראל – ” במחאה בלבד לא סגי – יבואו מיד מעשי הצלה!” ( פונד, עמוד 184).

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.