מארי נחמיאס, 93, סירבה לדבר על ימי הסופה והסער, הימים בהם הגרמנים הגיעו לתוניס והחלו במפעלות הרצח שבהם הצטיינו. וכך סיפרה באחת הפעמים הבודדות לנכדה אבי נחמיאס:
”ב-31.3.46 חל ליל כלולותיי, ערב החינה המסורתית בעיר תוניס שבתוניסיה, הגרמנים כבר שהו בעיר, שמענו מה מתרחש בעולם וחיכינו לתורנו. המקומיים שיתפו פעולה איתם ושמחו להיפטר מאיתנו, הם החריבו מכל הבא ליד.

את הגברים הצעירים לקחו מיד בהתחלה, אבא שלי נערך מבעוד מועד והכין בקבוקי חומצת מלח למקרה התנגדות. בערב הכלולות הגיעו הגרמנים, ולתדהמתנו השתתפו בחגיגה, את הערב חגגו שבע כלות ביחד, הגרמנים אכלו, שתו, רקדו והלכו לדרכם. אולם בשתיים בלילה חזרו מספר מקומיים והחלו לשבור את דלתות הכניסה לבית המשותף, אבא שלי שהתעורר בבהלה ניגש לחלון ושאל לרצונם, הם ביקשו לקחת את הכלה הצעירה עם שאר הכלות. אבא החל להשליך לעברם את בקבוקי החומצה ופגע ישירות בפניהם. הם נבהלו מעוצמת ההתנגדות והפציעות הקשות ונסו מהמקום.

אותי הבריח אבא שלי דרך עליית הגג אל חצרות השכנים והורה לי להתחבא עד יעבור זעם. את כל שאר הכלות לקחו ואף אחת לא ניצלה, מאז היינו במנוסה. את בעלי לקחו הגרמנים כמתורגמן, בעלי לא רצה לדבר מעולם על הזוועות שחווינו”.

האבא, אברהם נחמיאס, עבד כטכנאי רנטגן במשך 40 שנה בבית חולים ‘העמק’ והלך לבית עולמו. הבת ריקי לנג אמרה לעורך ‘האשטאג ניוז’: ”אימא לא הרבתה לגעת בפצע הפתוח הזה, אתה בין היחידים ששומע על זה, כואב, הכלה היחידה מבין שבע הכלות שלא נרצחה, נס עצום. בו דוד ישיר של אמא, מאיר ואישתו אמה ושתי בניו וביתו הנשואה עם תינוקה בן החודש, הושלכו אל המשרפות”.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.