• 48
    Shares

עו”ד ד”ר גל אמיר , אינו יכול להחריש אל מול התהליכים המתרחשים בעפולה מאז הבחירות ונושא ה”ציביון היהודי”, או טוהר הגזע. במאמר שכת עו”ד אמיר הוא כותב: ” פעם הייתה עיירה שקראו לה אל-פולה וגרו בה פלאחים. הם חיו שם מי יודע כמה זמן והאדמות שלהם היו שייכות לאפנדי שנקרא סורסוק שחי בביירות. יום אחד סורסוק נפגש עם יהודים נורא עשירים מאמריקה שנקראו ‘קהילת ציון האמריקאית’. הם שילמו לסורסוק המון כסף וקנו את הכפר. ואז האנשים שחיו בכפר היו צריכים לעזוב. לא ברור מה קרה להם. הם השאירו אחריהם את בית הקברות שלהם שנמצא היום מתחת למגרש חנייה עירוני ליד פלאפל גולני. ואז נפתח דף חדש.

והגיעו אנשים שרצו לבנות עיר. הם לא היו פלאחים. הם היו יהודים. והם היו אנשים נהדרים. היה שם ריכרד קאופמן שתכנן שדירה נפלאה עם דקלי וושינגטוניה חסונה. והיה שם שלמה פיינגולד שהקים את הקולנוע בטבריה והיו לו שתי נשים והוא היה מומר, והוא הקים בניין נהדר ליד הדקלים. והיו שם חלוצים ובונים שהקימו מפעל וטחנת קמח. הם רצו לבנות משהו חדש. לבנות עיר חדשה. הם לא השאירו כלום מהצריפים של הפלאחים של אל-פולה. הם עשו משהו חדש ונהדר. והם לא חשבו שהם עושים משהו רע למישהו. והם עשו משהו נפלא. הם בנו עיר. הדקלים שקאופמן שתל עדיין עומדים. והבניין שפיינגולד הקים עדיין עומד.

שתים עשרה שנים לאחר מכן הגיע לשם סבא שלי. האחיין שלו – שהיה בגילו כי הוא היה הצעיר מבין 14 אחים, והאחיין היה בנו של האח הבכור – קיבל עבודה בתור מנהל חשבונות בטחנת הקמח, והוא שמע שעפולה זה מקום שטוב לחיות בו. סבא שלי גר בעיירה שנקראת ‘ורבה’. היו שם יהודים ופולנים וצ’כים ואוקראינים ורוסים. סבא שלי דיבר שמונה שפות מהבית. סבא שלי לא שנא את הפולנים והצ’כים והאוקראינים והרוסים. הוא חשב שאולי הם שונאים קצת אותו. הוא נישא לאישה שהייתה לה צלקת קטנה במצח כי כשהייתה בת 11 נכנסו הקוזאקים של פטליורה לבית שלהם והרגו את הדודה שלה, וגם היכו בה עם חרב. אבל סבא שלי היה חלש מאוד בלשנוא והוא לא שנא אף אחד. אחרי כמה שנים הגיע לעפולה מישהו שסיפר לסבא שלי שכל מי שהשאיר מאחור נהרג. הוא עצמו הצליח לטפס מתוך הבור ובסוף להגיע לעפולה. אבל יתר בני העיירה נותרו בתוך הבור. אני חושב שגם אז סבא שלי לא שנא אף אחד, אבל לא שמעתי אותו מדבר על זה הרבה. אני חושב שהוא היה עצוב כי הוא ידע שהשכנים שלו קצת עזרו להרוג את האחים שלו, והם עכשיו גרים בבתים שלהם, בעיירה שפעם היו בה יהודים ועכשיו יש לה צביון אוקראיני.

כשהתחילה המלחמה סבא שלי היה זקן מכדי להילחם. והיו לו שני ילדים. הוא שם את הכובע המצחיק והחזיק רובה שבטח לא ידע לירות בו. חבר שלו שעבד בחברת החשמל הגיע כמה ימים לפני כן לואדי עארה לתקן את קו החשמל, ולא חזר משם. אבל לסבא שלי היה תפקיד אחר. הוא היה קורא את המונים. בטוח שאחרי שהצטלמו לתמונה הוא עלה על האופניים והמשיך לקרוא את המונים של החשמל כי זו הייתה העבודה שלו והוא היה מאוד טוב בזה ונהנה מזה. הילד שמאחוריו צוחק זה אבא שלי. והם חיכו שהערבים יגיעו, כי הצבא העיראקי היה כבר בג’נין אבל הערבים לא באו. ואולי זה טוב שכך כי כל השישה האלה בגיל ממוצע של ארבעים וחמש כשהתמונה צולמה לא נראים לי סיירת גולני של 48′. וכך נשארה העיר עם שדרת הדקלים ובית פיינגולד, ושיכון פועלים. שזה המקום שגר סבא שלי. כי אז אנשים מאוד התגאו בזה שהם עובדים עבודת כפיים. היום הם משלמים לאחרים שיעשו את העבודה בשבילם.

ועשרים שנה אחרי כן אני נולדתי בעמק היפה הזה. ועפולה עמדה במרכז, ומסביבה קיבוצים ומושבים. בכיתה למדו איתי גם אנשים מבלפוריה ומרחביה, אבל היו מסביב גם כפרים ערבים – סולם ודחי. היינו רואים אותם בשוק העירוני וברחוב. ולאבא שלי היו לקוחות ערבים במשרד וחברים ערבים. ולא למדנו בכיתה בבית הספר היסודי לשנוא אותם כי לימדו אותנו שיגיע יום ויהיה שלום, ושכיצאנו מהכיתה והלכנו בשדות הביתה בריח של אחרי הגשם של עמק יזרעאל באמת האמנו בזה. לא לימדו אותי לשנוא אף אחד. לא לימדו אותי בעצם שום דבר על ערבים. היה לנו שיעור חקלאות עם המורה עזרא, ולמדנו איך לשתול ולזרוע ולטפח את הצמח. ולמדנו לאהוב את האדמה של העמק שעד היום אני אוהב אותה. ולא למדנו לשנוא אף אחד. זה לא היה בתכנית הלימודים.

כשהייתי בתיכון למדתי באורט עפולה במגמת מחשבים. ולמדה איתנו גם תלמידה מאום אל פאחם. ויום אחד עשו עליה תכנית בטלוויזיה, וכמה ילדים מהכיתה הרימו את היד וביקשו לצאת כשמצלמים את התכנית, והמורה נתן להם. היה אז בנאדם אחד שהגיע מאמריקה שקראו לו כהנא, שהטיף נגד הערבים ויום אחד הוא הגיע לעפולה. והוא דיבר ודיבר, אבל הגיעו מסביב מהקיבוצים והמושבים ושרקו לו במשרוקיות. אבל יכול להיות שכמה אנשים הקשיבו לו בכל אופן. אבל אחרי כן הלכנו לפלאפל גולני והיה שם בחור ערבי שידע להקפיץ את הכדורים לפני שהם נכנסים לפיתה, וחשבתי שכמה מצחיק זה שאנשים חושבים שהוא לא צריך להיות שם. וסבא שלי אמר לי שלא כך עושים, ושהאיש הזה הוא זר ורע, והעפולאים לא יקשיבו לו. ואני האמנתי לסבא שלי.

וכשהייתי קצת לפני הצבא נרצחו שני מורים בעפולה. ואז התחיל מסע ציד של ערבים ברחובות. והיה מקום שעבדתי בו, מכולת, והגיע בחור מהרחוב כולו מלא דם, והבעלים של המכולת החביא אותו מאחורי המקרר של החלב וגם נתן לו קצת לשתות משהו. ואחרי כן הוא יצא. וזה נמשך שבוע, וזו לא הייתה הפעם האחרונה. וראש העיר בעפולה היה בנאדם טוב. זה היה עובדיה עלי ששמענו סיפורים איך היה קצין תותחנים במלחמת יום הכיפורים ובקול בוטח ושקט עזר להדוף את הפלישה הסורית לרמת הגולן. הוא באמת בנאדם חזק ושקט. וכולנו אהבנו אותו. והוא יצא ואמר למתפרעים – לא לפגוע בחפים מפשע. והוא הניח יד אוהבת על הכתף. וזה נרגע. עובדיה עלי היה ליכודניק. אבל זה היה הליכוד של בגין ושמיר. גם אם היו מקשיבים מאוד חזק לא היו שומעים ממנו מילה אחת גזענית. הוא פשוט לא היה כזה.

ואז אני התגייסתי לתותחנים. ואחרי כן התחתנתי ועזבתי את העיר, אבל אני עדיין עובד בה. וקרו בעיר המון דברים. הגיעו עולים מרוסיה, והכפילו את האוכלוסיה ובנו שכונות חדשות. ונבנה רובע חדש. ויום אחד היה מכרז וקבוצה של ערבים זכו במכרז וקיבלו אישור לבנות את הבתים שלהם בעיר שסבא שלי גר בה.

הרובע נמצא בדיוק במקום שבו ב-16 באפריל 1799 היכו 2500 חיילים צרפתים כוח ממלוכי שלעשרים אלף איש. הקרב נקרא ‘הקרב מול הר תבור’ אבל צריך לקרוא לו ‘קרב עפולה’. הרחובות שבנויים על המקום שבו היה הקרב נקראים ‘ספיר’ ו’יהלום’ ו’דבורה הנביאה’ ו’נעמי שמר’. אבל אין אף רחוב על שם אף אחד ששפך את הדם שלו שם. כי הצרפתים חזרו הבייתה אחרי כן, ואף אחד לא זוכר את עשרים אלף הממלוכים שנשארו באדמה של העמק.

אבל האנשים שבאו לקנות את הבתים ברחוב נעמי שמר ודבורה הנביאה וספיר ויהלום היו ערבים. והאנשים שאולי היו הילדים שהקשיבו לאיש הרע מאמריקה ב-1984 לא רצו בכלל שיגורו איתם ערבים. אז הם צעקו והפגינו והלכו לבית המשפט.

ואחרי כן היו בחירות, והמועמדים התחרו ביניהם מי שונא יותר ערבים ומי יבטיח יותר לתושבים של עפולה שלא יגיעו אליה ערבים. לא לגור בה, ולא לטייל בפארק העירוני. וניצח מי שהבטיח את ההבטחות הכי מפורשות. ובשבוע הראשון לכהונה שלו הוא סגר את הפארק לתושבי עפולה בלבד, ויכול היה להיכנס רק מי שהציג תעודת זהות. וגם השביע את כל חברי המועצה שלו לשמור על צביונה היהודי של העיר עפולה ועל הסטטוס קוו בעיר.

סבא שלי טמון באדמה של עפולה כבר שבע עשרה שנים. אי אפשר לשאול אותו. אבל אם אפשר היה לשאול אותו על סגירת הפארק העירוני ועל השבועה לשמור על הציביון היהודי אולי הוא היה אומר משהו על העיירה שהוא הגיע ממנה. ועל מה שקרה שם. ומה זה בדיוק צביון ואיך מנקים עיר מאנשים שלא אוהבים. ואולי זה היה מזכיר לו משהו מהמקום שהוא בא ממנו. משהו לא טוב.

בי נשבעתי שלא אתן לעיר שלי, האהובה, להיות מה שהאנשים האלה רוצים לעשות ממנה.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.