• 48
    Shares

חסתי על הדיו, על מחוגי השעון, על הכתיבה, חסתי על עצמי, התחבטתי, התלבטתי ביני לביני הלבזבז דקות יקרות כדי לכתוב שוב על הריקוד המוזר, הצמוד, הידוע מראש, עזה ישראל, פירוטכניקה שם דם ואש ותמרות עשן, פחד, אימה, זעם, תסכול משני הצדדים, מוות נוראי והצהרות, אוהו כמה הצהרות.

זרועה הארוכה של ישראל… מכה ניצחת וקשה… הכרענו את החמאס… ההרתעה שוקמה… קסאמים, טילים מתעופפים, הפטריוט וכיפת ברזל מיירטים, מכים בהם בעוצמה… 129 מטרות חוסלו… פצמ”רים יורדים בקצב, ההצהרות של הפוליטיקאים והם רבים.

משה אגדי נהרג מרסיסי טיל, בשבילו ובשביל משפחתו זה לא היה עוד ריקוד, זה היה ריקוד של מוות, ריקוד של חורבן, ריקוד אחד יותר מדי. הרעשים עוד רגע קט יעלמו, מנועי המטוסים ידוממו, מפלס ההצהרות ירד כמעט כמו ים המלח, המצרים יתווכו, האמריקאים יחזקו, הטורקים ימחו, הקטארים יעלו את המחיר, האתנן יגבה עד לריקוד החורבן הבא.

ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, הקבינט בדיחה, גיוסי החירום, עצרו. עצרו את הריטואל, עצרו את החשיבה השבלונית, גייסו את מיטב המוחות האסטרטגים, הרחיקו סוקרים, יח”צנים ויועצי תדמית, חשבו על משה אגדי ז”ל, על משפחתו, על ילדיו. חשבו על הנצורים בממ”ד, הכלואים בחדרי המדרגות, הגיע הזמן לחשוב איך מתירים את הפלונטר הקשה הזה.

משה אגדי. תחשבו על משפחתו לקראת הסיבוב הבא. צילום: אלבום פרטי

קברו הטרי של משה אגדי צילום: אלבום פרטי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.