• 48
    Shares

120 עובדים, אבות, הורים, אחים, אחיות, סבא וסבתא נותרו ללא בית ראשון או שני, ללא מפעל, ללא סיבה לקום בבוקר, להתארגן, להתאפר, להתלבש, להכין כריך ומים, לנשק לאשה, לחבק את הבן החייל רגע טרם שיצא לתחנה המרכזית, ולצאת לפגוש את החברים מהעבודה.

שגרת יומם של 120 העובדים התנפצה בחרסה לרסיסים, ביום בהיר אחד החלו להוציא סחורות, באופן שיטתי מבלי לספר לעובדים שהם צופים בהלוויה של בית התעסוקה, שלהם, וכך רוקנו את המפעל עד לאותו בוקר שהוצבו מאבטחים למנוע התפרעות, למנוע מהעובדים לכאוב, לפרוק יגונם, לבכות על גורלם, להתאבל על שהיה ולא יהיה עוד.

120 עובדים מחפשים את המפעל שנקלח מהם באבחה אחת, אמפתיה, מחלה, רחמים, הם לא צריכים. פרנסה הם צריכים, מזור לפחד מהלא נודע, לדאגה מהנעלם, החרדה שמא המשכנתא תחזור, החשבונות יוגבלו, לא יהיה כסף למימון הלימודים לאוניברסיטה של הבן, הלחם, כן הלחם יהיה פתאום כל כך קשה.

120 עובדים, סיפורם בטח יובא בחדשות, בלוטות הרחמים יפעלו לרגע, החמלה תשתלט לחמש דקות, המסכים יכבו, הצלמים יחזרו למערכות עם תמונות קשות, והם יישארו לבדם לגורלם. זה קורה היום בחרסה, מחר זה יכול לקרות בכל מקום, הלחם, כן הלחם, לא ללחם ערכי הם מייחלים אלא לפת של כבוד.

הבערות צמיגים, תמונות הרחמים, רגעי החמלה לא יכפרו על התוצאה הסופית. 120 עובדים הולכים הביתה אל הלא נודע.
צילום: אילוסטרציה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.