• 48
    Shares

יום טרם התקדש יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מניחים ארגונים שונים לא רק דגלון עם סמל שחור בצידו, אלא גם נר נשמה ואפילו פסוקי תפילה לעילוי נשמת חללי צה”ל. כמה צובט הלב, כמה צורב בנשמה כשבמרחק קבר אחד אתה פוגש מצבה עם עשרות זרי פרחים, עשרות נרות נשמה, גינה פורחת לצידה ולידה מצבה ערירית, ריקה, קרה, זר קטן שמישהו הניח כי על זה משלמים לו, ונר נשמה שלאף אחד לא היה אפילו כח להדליקו.

אין יפות מחלקות המוות של חיילי צה”ל. הדשא גזום, מעטרים אותן הזרים העגולים על אבני הדמעות הירושלמיות. עומדים כבמסדר, השבילים מסורטטים, רווח בין הקברים, קדושה בחלל בית העלמין, רעננות ופריחה בכל אשר תפנה, כאילו המוות לא בחר במקום הזה להיכלו הקבוע.

ובכל שנה צפה ועולה במלוא עוזה התמונה המחרידה, הכואבת, המייסרת, בני משפחות מגיעים, נשים, טף, ילדים וזקנים, עורגים אל קבר בנם, נושקים למצבה הקרה, מלטפים אותה ברכות, מניחים עוד זר שושנים אדומות, עוד הברשה של המצבה, מטפטפים בעדינות מים על לוע הארי הפורח, יושבים על הספסל החום ומביטים בבנם האהוב. יש מי מהם העושה זאת זה עשור שלישי, יש מי אשר רק לפני חודשים אחדים, כאבם של אלה ככאבם של אלה ושאף אחד לא יכזיב אותם באמירה כי: ”הזמן מרפא את הכל”.

הזמן ממש, אבל ממש לא מרפא, הגעגוע נותר, החלל עצום, ובאשר ילך אלך, באשר ילון אלון, באשר ישב אשב. אל מול אלה באותו בית עלמין צבאי תמצא את קבוצת כל אלה שאיש לא פוקד אותם כבר, שאוהביהם שוכני עפר מזמן, ויש מי מהם אשר עלו לארץ ללא מכר ומודע, נפלו בקרב היו ואינם, נמוגו.


אין מי שיניח ראשו על מצבתם הקרה, אין מי שילחש להם מילות געגוע וכאב, אין מי שילטף את האבן המצהיבה, אין מי שישקה את הפרחים שאינם צומחים שם כבר שנים, אין מי שיסדר את הזר המסורתי של משרד הביטחון בעציץ, אין מי שיקרא קדיש, אין מי שידליק נר נשמה.

”אתה יודע, שח לי פעם אב שכול, הדמעות שלנו מתחלקות עם כל המתים בבית העלמין הצבאי, הפרחים שלנו מתחלקים איתם, ‘הקדיש’ שלי מתחלק איתם. אנחנו משפחה אחת. אז הבן שלי מקבל קצת יותר דמעות, קצת יותר קדיש ואת השאר אני מחלק לכל אלה שאין מי שילטף את מצבתם הקרה”.

קדיש שמתפזר על כל הקברים, חדשים גם ישנים צילום: נב”ס

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.