כשהם מנסים בשעות לא שעות, זורקים לעברה מבט, ממשיכים ישר, מתפללים, מלטפים, דומעים את קברי יקיריהם אחרי שהותירו שם את האנחות, הם עוברים שוב דרכה, הפעם מעניקים לה טיפ קטן על דממתה, על שאינה מסגירה סודות יגונם, שוטפים ידיהם ויוצאים אל עולם האמת מעולם המת.

בשיח על השכול שוכחים את העדה הראשית, השומרת על זכות השתיקה באופן קבוע, הברזייה, עם הנטלות לנטילת ידיים, בה פוגשים ההורים השכולים, האחים המתגעגעים, כל באי בית העלמין בכל שעות היממה. הברזייה היא המקום בו שוטפים את הידיים, מותירים בה את כל המחשבות, הדמעות, הזיכרונות, הגעגוע, היא המקום בו למעשה עושים את ה”קאט” במעבר מעולם המת לעולם החי, היא מוצבת על גבול הכניסה, נוגעת לא נוגעת.

באחרונה החלו להניח מעל לברזייה צדקה לעניים, מנהג יפה ומיוחד, כמעט כמו בקהילת צפון אפריקה אשר מניחים את מזון סעודת ההבראה בבית העלמין ולא לוקחים אותו איתם בחזרה הביתה, העניים מגיעים לאחר האזכרות, נטולים את המזון, משביעים רעבונם, ממש: ”חייתני מיורדי בור”.
הברזייה היא המקום בו נמלטת האנחה הקשה, האחרונה, רגע טרם המעבר לחיים בלי לשכוח, עם געגוע, שוטפים, נאנחים וחוזרים לשגרה הכואבת.

שומרת סוד, שומרת על זכות השתיקה.

צלם: נב”ס

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.