• 48
    Shares

מביך ומביש, חיילים נשלחו ללוות משפחות שכולות כשאינם יודעים מי היה בנם, פרט לשמו

מעולם לא שמע את שמו, לא הכיר את מראהו, לא ידע מהן אהבותיו, מהן שנאותיו, לא שמע קולו, לא הריח ריחו, לא ידע מהו, מיהו, מהיכן בא ולאן הלך ובחוסר הוודאות, המידע, נשלח החייל ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לעיר אחרת, לעמוד ליד קבר, ליד אם שכולה, ליד אבא דומם, ליד אחים שחוחים, חברים כואבים ואין הוא יודע מי נמצא שם מתחת למצבה, בודד בתוך המולת האזכרה, וכשעכשיו סוף סוף כש ”אל מלא רחמים” תם, הבין כי הסיוט רק מתחיל כשנדרש להגיע גם לבית החלל שלא הכיר, לחזק את הוריו, מזל שיש לו גוגל, בדרך מהבסיס לבית העלמין הצבאי גולל את שמו ולמד על החייל שלו, מעט. ”תחושת הבושה, חוסר האונים והמבוכה ללא תיאור, פשוט בושה” אומר אחד מחברי הצוות, החייל להשכיר לקבר של חלל שלא הכיר.

”אתה נוסע לצפת, ללוות משפחה, לעמוד ליד קבר חלל צה”ל ולחזור לבסיס”, זו בערך ההודעה שקיבל חייל מהאזור כמו חיילים רבים מחילות שונים, פעם ראשונה בבית עלמין צבאי, הורו לו כי יעמוד על יד מצבת האבן של החלל שלא הכיר מעולם, שלראשונה יודע בכלל על קיומו, לא ידע מאין בא, לאן הלך, היכן נפל, איש לא טרח לשתף אותו בילדותו, בגרותו, משפחתו, חברתו, אורחות חייו. סע לצפת, אמרו לו, כן שם החלל הוא… וזהו.

וכשהגיע למצבה עמד, פקודות יש לבצע, ואז גילה כי עוד כמה חיילים שלא הכירו, שלא ידעו, שלא שמעו, הגיעו על פי צו מפקדם לעמוד ליד הקבר. בין אמא לאבא, דום מתוח, כומתה מדוגמת, דוממים, מה יש להם לומר, לא ידעו מה שמו, לא הכירוהו. על מה ידברו עם האם השכולה? וכשחשבו כי תם המפגש המוזר הזה, בעודם מביטים בפניה חרושות הקמטים של האם, בפנים הלאות של האב, בדמעה המדגדגת את אפה של החברה, ביד הרפויה של הסבתא האוחזת בנכד שעוד מעט יתגייס. הביט בהם תוהה בינו לבינו מה הם חושבים על החייל הזה שלא הכיר את בנם שבא מכח הפקודה, הביט בהם וליבו סער, כואב, חומל. וכשחשב כי תם הטקס קיבל הוראה להתלוות למשפחה שזו לו פגישה ראשונה עימם, לביתם, אל מול התמונות המעטרות את הקירות מביט החייל שלא הכיר מעולם.

”זה היה יכול להיות חמור יותר ומביך ביותר אלמלא היה לי אייפון, גיגלתי את השם שקיבלתי ואז למדתי שלחם בחטיבה כזו, נפל לפני כך וכך שנים, את שם הוריו. כשנפגשו מבטנו מול הקבר בעוד השמש קופחת על ראשנו בעוז, חשבתי כי הם חסים עלי, ויודעים יותר ממני שאני לא חבר של בנם, לא מכר ולא מודע, שאני חייל שנשלח מטעם מפקדים לעמוד לימינם, בלי שם, בלי חיבורים ועוד הקלו עליי: ”תשתה מים” אמרה האם המותשת ואני חשתי כי בזווית פיה ישנו מיני חיוך קטן. היא ידעה שלא ידעתי את שמו ובאילמות שלי, בעיוורוני, מושיט אני לה יד. בפעם הבאה, קצינים יקרים שלי, אנא שלחו חיילים עם מידע על החייל-חלל, אל תבזו אותנו, אל תכזיבו את המשפחה” אומר החייל ששב לבסיסו מצויד בכאב המשפחה, בחלל צה”ל שהכיר, מבטיח לעצמו שכשיהיה קצין לא ישלח פקודים להיות ניצבים ליד קברי חללי צה”ל ללא הבנה מוקדמת ויסודית.

זר מול מצבה דוממת, הורים ומשפחה מיוסרת צילום: נב”ס

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.