• 48
    Shares

אחרי ההתפרקות, כחרס הנשבר, האם מצליחים לאסוף את שברי החיים המפוזרים על רצפת הייסורים ולצאת במחולות? על הרגעים המזוקקים שבין צפירת הדקותיים לבין סלסולי הבמות וצלילי הבשר המתנפץ על המנגל. חיבור בלתי אפשרי ויש הסבורים גם בלתי אנושי בעליל.

רק בישראל, שעות אחדות מפרידות בין קולות הבכי לקולות הזמרה, בין האלם והדממה לצהלה ולשירה הבוקעת. שעות אחדות מפרידות בין היגון בין הדמעה, לבין הריקודים והשמחה, מגש הכסף שוב מוחזר לארון עד ליום הזיכרון הבא.

הנאומים מצטרפים לנאומים של הטקסים הקודמים, נר הנשמה עוד דולק בקברי החללים ואנשי הסאונד כבר בודקים בבמות המרכזיות: ”אחד, אחד, שתיים, גלעד. אתה שומע אותי? עוד קצת למעלה?”. בין הצפירה המקפיאה, המצמיתה, החונקת לבין ריח המנגל העסיסי, המוזיקה הקולחת, בין ההישרדות היומיומית, הזיכרון שאינו מרפה, הכאב שאינו נרפא, לבין השמחה הגדולה, זיקוקי הדינור, הטקסים הפומפוזיים, המעצבים, מפרידות רק מספר שעות. ואכן תהייה גדולה עולה: האומנם, השברים, הכאבים, הדמעות מתכנסים וכבר אפשר לשמח? זוהי ארצי ובנותיה, זהו עם ישראל: רגע אבל, נוצר בגאון, שחוח עד עפר, כואב את מי שהיו ואינם ואת מי שהיו בני הזהב שהוגשו על מגש הכסף של המדינה היהודית, ורגע אחר, זקוף קומה, גאה במדינת ישראל הצעירה, בבניה, ביצירה, בהשכלה, ובנוער המצויין, בהישגים שלא פעם קשה לראות אותם.

האבדון והתקומה נדמה כי ירדו כרוכים יחד מהשמיים. הארץ האבלה לובשת חג, מסירה את שק האפר מעל ראשה, שהרי מה ציוו המתים אם לא להמשיך לחיות בארץ שאת יושביה היא אוכלת אך בכל זאת, זבת חלב ודבש ותכלת. עין במר בוכה ולב שמח.

זיכרון וזיקוקין צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.