לבכות עלינו, לבכות על מה שנהיינו, לבכות על השנאה המתערטלת ללא בושה ובאין מפריע בראש חוצות, על האש הלוהטת היורדת מביבי הפה של יהודים שונאי עצמם, עמם, אחיהם.

לבכות עלינו, על שכן ‘כלה’ בחיינו, איש ביד אחיו, חרב דוקרת בלב אח, שנאה, שנאה וחושך גדול על פני תהום.
לבכות עלינו, על האנטישמים המתרבים בקרב עמנו, אלו שאינם יודעים להבדיל בין מחלוקת פוליטית, מפלגות שונות, לבין החיים, הרקמה האנושית המחברת בינינו בתפרים עדינים, השבטים המתלכדים לשבט אחד גדול, כשכל אחד שומר על ייחודו ומיוחדותו.

לבכות עלינו, כי כשקראתי את השנאה הרושפת, את הארס, הרעל, הבוז, הלעג, כשנכתבו דברים על הרוג בהפגזה באשדוד, חסיד גור, פנחס מנחם פשווזמן, נפלתי שדוד.

השנאה הנוראה, הלעג, הגזענות, הבל הפה הנורא, רצח, רצח נוסף. הפעם אל מירי טילי חמאס, אלא מיהודים, מאחים, לקרא ולבכות.

ברם, בבכי אין נחמה, בכי אינו תכנית עבודה, משהו איום ונורא, רע ומר מתרחש בחברה הישראלית הקוטבית, שאינה יכולה להכיל, שאינה מסוגלת לאהוב את האחר, השסעים מתרחבים, התפרים נפרמים, דרושה הנהגה מאחדת, מחברת, מחבקת, הנהגה של עם, לא של אוסף שבטים שאפילו השכול כבר אינו מחבר ביניהם. פנחס, אין מנחם, על זאת עיני בוכייה.


פנחס מנחם פשווזמן. מיטב האנטישמים לא היו כותבים בשנאה יוקדת כזו לאדם, כמו אחיו היהודים. בושה. צילום: אלבום פרטי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.