• 48
    Shares

מאת: עמנואל בן סבו

בימים בהם זכות הציבור היא לאימוג’י, מינימליזם של מילים, על משפטים איש לא מעז לדבר

בימים בהם בול, מעטפה, דף נייר ועט נובע הם זיכרון מתעמעם במוזיאון של המאה הקודמת.
בימים בהם הדואר האלקטרוני הוא הצבי המהיר של המאה ה-21, מתעורר געגוע עז.

בימים אלה יצא לאור ספר מרגש, 97 עמודי סקרנות, אהבה, געגוע, זיכרון, הגות, עומק, שטחיות, יחסים, אסופת מכתבים שכתבה המשוררת דליה רביקוביץ ז”ל בהיותה בת 19 לאהובה יוסף בר יוסף, מי שהיה לימים אישה.

97 עמודים המגוללים כעדות ראשונה מציאות חיים, ללא מתווכים, ללא חסמים, ללא הפרזות, עובדות נטו.
כחוט השני עוברת הרגישות, החמלה, האהבה, הגעגוע במכתביה המיוחדים. דליה רביקוביץ נפטרה לפני 14 שנים בנסיבות טרגיות, אירוע לבבי, והיא בת 68, כלת פרס ישראל.

יתמותה מאביה, חייה הצעירים בקיבוץ גבע שבעמק, ילדת אומנה, היו לחומר המבעיר את יצירותיה המרגשות, החומלות, האוהבות, המיוסרות.

ל-26 שפות תורגמו ספרי שירתה, ברם נדמה כי השפה ה-27 אותה הנחילה להמונים, היא שפת הלב.
אין עוד מכתבי משוררים, סופרים, הוגים וסתם בני אדם, אין עוד עדות תקופה, במאה ה-22 לא יצאו ספרים כאלה. חבל.


דליה רביקוביץ, משוררת של חמלה, מכתביה עדות לתקופה וזמן שחלפו ואינם צילום: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.