• 48
    Shares

מאת: עמנואל בן סבו

אני מביט בשחור משחור, בשריפה הנוראה, בבתים שהתכלו, מביט בפני האנשים שאיבדו את זיכרונותיהם, עברם, רכושם במבוא מודיעים, ותוהה ביני לביני, איך היה מגיב ”הרבי המרקד”, רבי שלמה קרליבך, אשר נפטר לפני 25 שנים וביתו במבוא מודיעים היה אבן שואבת לקהילה מיוחדת שהסתופפה סביב ההיילגר.

האם היה מוציא את הגיטרה, בעיניים מצועפות היה מנגן על מחצלת נעימה חסידית, האם היה שר שירי התחזקות וכמו נירון קיסר אל מול הלהבות היה מספר על ”יוסלה קמצן קדוש”, או על החזן מאושויץ.

קרליבך ללא ספק חסר יותר לתושבים, לאוהביו, הוא היה כצורי לנפש, כחבישה לחבורה, כמים צוננים לצמא. והנה דווקא בעת הקשה איננו, אך רוחו מרחפת מעל בתיה השרופים של מבוא מודיעים, שירתו, סיפוריו, ניגוניו, מראהו המרגיע נמצאים, נוכחים והם, הם הצורי והתרופה לשיקום הקהילה שהוצתה בארבעה מוקדים האש שלהם לעולם תוקד.

הרב קרליבך ז”ל, היישוב מבוא מודיעים בלהבות. צילומים: ויקיפדיה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.