• 48
    Shares

המשוררים המוערכים והנחשבים, הרצל ובלפור חקק, יו”ר אגודת הסופרים העבריים לשעבר, משתפים בכאב המשפחתי, בזיכרון המייסר, אודות הפרהוד, שארע לפני 78 שנים בחג השבועות, מסמך היסטורי מרתק

אברהם חבשה

הסיפור האישי שלנו והסיפור המשפחתי שנשא עליו את חותם הפוגרום ביהודי בגדאד: סבא יצחק וסבתא תופחה והשכול הפרטי שליווה אותם כל ימי חייהם. סיפורו של משה ילדם הקטן שלא שכח לרגע את שברה של המשפחה, את האחים שנרצחו בחג השבועות תש”א – 1941

זה סיפור של שֵׁבר, שברם של הורים ששָכלו את הבּנים הבכורים שלהם. זה גם סיפורו של בן הזקונים שלהם, משה. האם יכול ילד לשרוד את הזיכרון שלא נותן מנוח. השָׁנים שנשארו חקוקות בלב הילד הקט, הצלקות של הוריו, שנותרו חקוקות בבשרו.

סיפור הפּרעות של חג השבועות תש”א – סיפור נורא וקשה, טרגדיה שלא תישכח.
באנו לספר את הסיפור של משפחת חבשה, הסבא שלנו יצחק, הסבתא תופחה, משפחה שנבקעה ביום אחד, ביום מתן תורה.

אותם ימים בשנת 1941 נותרו כשֵבר גדול בתולדות יהודי בבל. דווקא בחג זה נהגו לאכול מאפֶה בדבש תמרים, כמו באוּ להמתיק את הזיכּרון המר מכול.
בחג השבועות נהגו לטבול את מאפה הקאהי, שהיה עשוי מבצק עלים, טבול בדבש תמרים, בסילאן. דוֹדנו משה לא שכח שביום זה נרצחו שני אֶחיו הבכורים נורי ואברהם חבשה זצ”ל. בכאב היה אומר: “בחג ההוא לא זכרתי סילאן…טבלו הכול בדם…”.
חג השבועות של אותה שנה, 1941, תש”א – אכן היה נורא ועקוב מדם. יהודי עיראק לא ישכחו את היום הנורא. הדוד משה, אחיהָ של אמנו סעידה, בוודאי לא שכח לרגע את היום ההוא. שברון הלב, הזיכרונות היו עמו כל הזמן. והוא הלך לעולמו בגיל צעיר, לפני כמה שנים.
חג השבועות היה חג מפואר, שנהגו לחגוג בעיראק כ”חג הביקור” (עיד אִל זיארה). ביום זה נהגו יהודי בבל לבקר בקברי קדושים או לערוך ביקורים אצל תלמידי חכמים, נכדים אצל סבם, והכול כדי ללמוד תורה. חג מתן תורה.

מאז אותה שנה – תש”א, 1941, זכור החג בקרב יהודי בבל כיום “הפרהוּד”. במשפחת חבְּשה, המשפחה של אמנו סעידה, לא ישכחו יום זה לעולם. הסבא יצחק חבשה, הסבתא תוּפחה, הלכו עד סוף ימיהם אבֵלים ושחוחֵי קומה. שני הבנים הבכורים שלהם, נוּרי ואברהם חבשה הי”ד, נרצחו בפרעות האֵימים האלה.
סבא שלנו, יצחק חבשה זצ”ל נותר שֶׁבע שנים המוּם וכואב, על סף אובדן אמונה.
רק לימים גילינו שברי שברים, פירורים מן הטרגדיה: למדנו מעט מן החושך, ניסינו לדלות מעט מן האור. החביאו מאתנו את הסיפור הנורא.

הרב ששון כדורי ונכבדי הקהילה, עם המלך פייסל קרדיט צילום: ויקיפדיה

היינו כבר קרוב לגיל שלושים, ולא ידענו את הסיפור המר הזה. רק כאשר קראנו את ספר דברי הימים של הפוגרום ביהודי עיראק, נפתח הצוהר למערה החשוכה הזאת. סדרת הכרכים ‘גולים וגאולים -שכתב אברהם תווינה, סיפרה היסטוריה מצמררת. רק אז קלטנו מה היה. מה השֵבר, שהמשפחה הזו עברה.

כשהיינו קרוב לגיל 30, נגלָה לנו סוד קשה מאד: במשך שנים חינכו אותנו, שלֵידתנו, כתאומים, באה לבשֵׂר גאולה. שני תאומים נולדים שבועיים לפני הכרזת העצמאות בהא באייר. סיפור הפוגרום שינה הכול: הצֵל השחור, שבקע מן הכּד הנסתר העֱלה מאוֹב גוונים אחרים. לאט לאט התחוור לנו האסון הנורא, שִברם של הורים ששָכלו שני בנים בכוֹרים.

הַקשר לדוד הצעיר מכולם, משה, העֱלה טרגדיה נוספת. סיפורו של הילד הקט, אחיהם של הנרצחים. הילד הזה נותר נפעם ושבוּר לנוכח המפּולת הגדולה. ניסינו להבין מה עבר עליו, ויש בעדוּת שלו עוצמה ותוכן ומוֹרשת, שיֵש להנחיל לדורות: ניסינו לשמוע את עדותו בחג שבועות, וכאשר טעמנו מן המאפים של החג עלו הזיכרונות.

התאומים והוריהם בשנת 1950 ליד הבית בבגדד

יש מנהג אצל יהודי בבל, להכין קאהִי, בצק עלים. משה היה בעינינו אמן הסיפורים, אבל הפעם הסיפור שלו היה לקוח מתוך המזבּח הבוער, גחלים שאסף אותם בחלומותיו:
משה תמיד סיפר, כיצד טיגנה האם את הקאהי והניחה עליו זִבדה וסילאן תמרים. עיניו נראו דומעות בספְּרוֹ את הסיפור. כילד חש פצוע, ועמוק בלבּו ידע, שאמו לא מצאה נֶחמה עד יום מותה. כך סיפר משה:
“שבועיים לפני מותה אמרתי לה: ‘מספיק, תראי כמה שנים עברו, יש לך עוד ילדים, נכדים ונינים… ולא יחזרו יותר האחים שלי’. אמרה לי אמי: ‘אני יודעת את זה, אבל מה לעשות, אני רואה כל יום, שעה שעה, שבעין זאת אני רואָה את אברהם (משה מצביע על עינו הימנית), ובעין השנייה (מצביע על עינו השמאלית), אני רואָה את נורי. מה יכולתי לעשות?’. לא מַרפים ממֶנה מסכֵּנה”.

בדבריו הכואבים סיפר על סבו ציון חבשה, שנשבּר עקב מות נכדיו הבכורים: זכוּר לו, שהסבא שלו, סבא ציון חבשה, סבם של הנרצחים, שהיה אב בית דין בקהילת בבל, נשיא אגודת ‘עוזרי דלים’ – כתַב שירים על שני הנרצחים. משה זכר את הסבא ציון יושב ושר שירים על מות נכדיו נורי ואברהם. לאן נעלמו שירים כה יקרים?

נורי חבשה

כל מורשתם של האחים הנרצחים נורי ואברהם הייתה בבית, בתוך שני ארגזים ענקיים. הילד משה היה צופֶה בהם בעיניים קרועות לרווחה. כילד שמע את הלחישות, את המלמולים, את התפילות לזכר האחים.
לדבריו, האב יצחק חבשה סָגר את הארגזים באמצעות מסמרים, כדי שילדיו לא יוכלו להביט בבגדֵי הנרצחים ובספרים שלהם. המשָׂא הזה כבֵד היה על הילד משה, והוא זוכר עצמו כילד רועֵד בעוברו ליד הארגזים, מנסֶה לקלוט ולספוג משהו מרֵיח הבגדים של אֶחיו, מריח מחברותיהם, מסיפור חַייהם:

“היו שם כל הבגדים שלהם, הספרים שלהם, היו סטודנטים היו.. כל החפצים שלהם… הייתי כל פעם מנסֶה להכניס את האצבעות שלי ברווח בין הקורות האלה, ואולי אצליח להוציא משם משֶהו, ולא עלה בידי”. וכאן פתח משה את לבו וסיפר חוויה נוראה, ששמר על חייו, סיפורם של אותם ארגזים, סיפור הסוד, סיפור סבלותיו של האבא לקראת העלייה לארץ:

כמעט עשר שנים חלפו מאז מתו הבנים. משה הילד הקטן היה צופה נסער ומתוח בפניו של האבא הסובל, מנסֶה להבין לאן מועדות פניו. והנה חש הילד, שהאדמה רועדת, משהו מתחיל לקרות. האבא השַׁכּוּל, יצחק חבשה, התקרב בקדוּשה לארגזי הסודות של בניו המתים. בידיים רועדות החל האב לפָרק את הארגזים. אולי ידע, כי הגיעה שעתו לעלות לארץ. משה כמו חזר בספרו את הדברים – לאותם ימים, לַימים שהיה ילד קטן. לרגעים נראה דומע, וכך סיפר ברֶטט:
“היו מחממים את המים בדוודים ומכניסים עצים, וראיתי אותו…הוא לקח את הספרים… “. קשה לקרוא את השורות, שנרשמו כעדות מפיו. מדובר בפסוקי קודש קורעי לב.
משה הילד שבּגר, שב בכאב לרגעים השבורים ההם, ומילותיו הסדוקות, השותתות, נותרות כעדות בלתי נשכחת. המילים הכואבות מעלות בעוצמה חזקה סיפור מצמרֵר על האב השכּול הקורע את ספרי בניו. בעדותו תיאר משה חשביה-חבשה את האב הסובל ורוטט, אביו יצחק חבשה – כולו מפויח. האב יצחק מקונן, שר קינות וסליחות, והילד משה, ילד רך בשנים, צופֶה במראות, דפים נשלחים לכל הרוחות, אותיות פורחות – והוא כנביא קטן רואֶה הכול.
שמענו עדות וידענו שזו עדות לדורות. המראה שתֵאֵר הדוֹד משה הצטייר כחזיון נבואי. הכול היה אצור בו, וכך סיפר כעבור שנים:
“ראיתי את אבא שלי יום שלם מפויח כולו, והיה ממלמל… והפנים שלו, הידיים שלו, כולו שחור… העיניים הכחולות שלו מבריקות… והזיעה ניגרת ככה מהפנים גם מחום השריפה”…
והשורות כואבות: “הייתה לו ארובּה… הייתה עשויה מִפַּח עגול…היה כל פעם מֵרים את ראשו ואומר לעשן: “לֵך אֲליהם, זה הרכוּש שלכם, זה מה שנשְׁאר”.
בצער הוסיף משה, שהאב ידע, כי זו עת פרידה מכל הגווילים, שהיו ספוגים בנשמת בניו הנרצחים. ידע אביו יצחק, שהנה הוא עולה לארץ, ולכאן לא יוכל להביא את הארגזים הקדושים.
משה הילד שבָּגר, זכר רגעי משבֵּר מיוחדים במינם, והגדול בכולם – יום הדין: היום הקשה מכּול עבור האב השכּוּל היה יום הכיפורים. קשה היה לַאבּא השכּול לקרוא בתפילת יום הכיפורים את הפסוקים על אהרון הכהן, ששָׁכל את שני בניו הבכורים נדב ואביהוא: “ויהי אחרי מות שני בני אהרן”.
האב השכּול יצחק קרא לבנו הקט משה, חיבק אותו ולחש לו מילים. לבנו הצעיר לחש חֶרש: “כל ימיי סיפרו לי, כי מי שבוכה בפיוט זה על נדב ואביהוא לא יראה לְעולם במוֹת בניו”.
משה סיפר שלאחר המבוא הזה, היה אביו פּוכר אצבעותיו ושואל בזעקה, “מדוע עולֵל לי האל גורל כּה מר…איך יכול להיות, שאני שבָּכיתי כל שנה בַּפיוט הזה, אני שצָעקתי עד לב השמַים כל שנה…אֵיכה נשבּרתי…מדוע נשברתי…בכיתי ….ואלוהים לקח לי בכל זאת את שני הבּנים”.
עדותו של משה ספגה הכול. הדברים מהדהדים שוב ושוב, צעקת אב שַכּול שעולָה השמיימה, חוצָה עננים, חוצָה רקיעים, בוכָה לפני כסא הכבוד.
משהו בסיפור חייו של משה היה ‘רגע מכונֵן’ עבורנו – עבור ילדים רכים בשנים, שכֹּה העריצו את הדוֹד שלהם, הדוֹד משה. הוא היה הדוֹד הצעיר מכולם, הקרוב ביותר לעולמנו. אהבתו לתרבות העברית, למקורות היהדות, לשירה העברית – הייתה ללא גבול. תמיד הרגיל אותנו לקרוא את ביאליק ואלתרמן וללמוד שירים שלמים בעל פה.

סבא ציון וחכמי הקהילה בבגדד


עקבנו אחריו שנים וראינו איך הקהל נכבש כאשר הוא מספר על צדיקים, קורא אגדות תלמודיות. בבנק לפיתוח התעשייה הכירו בו כעובד בכיר, משה חשביה. שמעו אותו נואם נאומים מלאי פסוקים ושורות משירים, ואולי נשמע להם נמלץ. אנו זכרנו לו את פרקי השירה שקרא לנו, ואת הדרך שבה היה מדקלם לפנינו את “על השחיטה” של חיים נחמן ביאליק. רק לימים היטבנו להבין, מדוע נקשר לשיר זה. היינו מצטמררים כאשר משה הדוד הנערץ היה קורא בעל פה את השיר של ביאליק ונעצר לרגע כאשר היה קורא את השורות הקשות:
“נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן, עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן –וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם”.

לרגעים היה לוחש לעצמו, “צעֲקת ילד קטן”.
ידענו מי הילד שצָעק מתוכו.
חשנו כל השנים את הצער על אֶחיו נורי ואברהם חבשה הי”ד, את הדאגה להוריו הקשישים, יצחק ותופחה חבשה. לא היה מסוּר ממנו.
משה הילד – בן הזקוּנים של יצחק ותופחה חבשה אכן ראה את השֵבר של הוריו. האחים של יצחק האב, הדודים היקרים שאול ונאג’י, הבינו, שיֵש לחולל שמחה במשפחה. הם ראו בבת הבכירה סעידה – נושאת שליחות. היא זו שנשלחה לזהות את גוויות אחיה בין מאות גוויות, היא זו שנקרא להרים את הנס: להתחתן, ללדת ילדים, לנחֵם את הוריה.
כולם הבינו, כי השכוֹל והאסון יורידו ביגון שאולה את יצחק האב ואת האם השַכּולה תוּפָחה. הדודים לחצו, התערבוּ. חיתנו במהרה את הבת הבּכירה, שהייתה עדיין נערה צעירה, את סעידה. אמרו למשפחה: “תְחתנו את הבת, היא תביא שמחה, היא תלד ילדים, וההורים השכּולים ייחָלצו מן הצער הכּבד”.
סעידה קמה לתת מנחה למשפחה, קמה להאיר את חיי הורֶיה: כעבור שבע שנים, לאחר מות הבנים-האחים, ילדה סעידה, היא אמֵנו, תאומים.
באו חכמים ואמרו לסבֵנו השבור: “קיבלתָ שניים תמורת שניים, זה הפיצוי משמַים”. כך שב סבֵנו לאמונתו, לחייו. סיפורה של המשפחה כבש את לב הקהילה, ובחתונה של אמֵנו הגיעו נכבּדי העדה, הרב הראשי חכם ששון כדורי חיתן את אבינו ואמנו בבית הכנסת מאיר טוו’יג של יהודי בגדאד.

הכול תועד בספר ההיסטוריה של הפּרעות – בכרך ‘גוֹלים וגאוּלים’, שכתב החוקר אברהם תווינה. בכרך ו’ של סדרת ספרים מאלֶפת זו, לָמדנו אני ואחי התאום, כי משׂא שליחוּת רובץ עלינו. שמותינו הרצל ובלפור מסמלים עצמאות ותקומה, שכּן נולדנו שבועיים לפני קום המדינה. הפיצוי שראו בלידתנו, הוסיף גוון אחר: התשלום משמַים מָשח את לידתנו באוֹר מהוּל בעשן, בצבעים של שוֹאה ותקומה. אחת השורות בפואֶמה שלי, שמוּבאת להלן, אומרת:

הנה שיר של הרצל חקק על הילד משה, והנה שירו של בלפור על כאבו של האב השכול, יצחק חבשה:
שירו של הרצל על הילד משה – ויהיה השיר נר נשמה לזכרו של הדוד משה חבשה-חשביה:

עלים יבשים, קברי קדושים

הרצל חקק

וְכָל מַעֲשֵׂינוּ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.

הֵם נִכְתָּבִים כְּהַתְחָלָה שֶׁל יוֹם אָבִיב, שָׁקוּף
רֵיחוֹת מְתוּקִים, בְּצֵק עָלִים, שִׁירָה
יֶלֶד קָטָן קָסוּם בַּנֶּפֶש וּבַגּוּף
זֶה חַג אַהֲבָה, חַג מַתַּן תּוֹרָה.

אָבִיו יִצְחָק מְפַזֵּר מַמְתַּקִּים
מַרְבֶּה תּוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים, הַלּוֹמֵד מַחְכִּים.

שַׁלְהֶבֶת נוֹתְרָה מִן הַלַּילָה, בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ
צִמָּאוֹן. הַיּוֹם יֵלֵךְ עִם אָבִיו
לְבַקֵּר בְּקִבְרֵי הַקְּדוֹשִׁים.

יוֹם בַּלָּהוֹת, מִדְבָּר, מִדְבָּר קוֹפֵחַ, לֵילוֹת אֲרֻכִּים
שְׁנֵי אַחִים גְּדוֹלִים נוֹתְרוּ לְלֹא קֶבֶר
אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מֹשֶׁה בּוֹכִים וּמַחְשִׁים
בּוֹכִים מוּל שַׁלְהֶבֶת
וּשְׁנֵי מֵתִים קְדוֹשִׁים.

הָאַחִים שֶׁלְּךָ הָלְכוּ בְּחַג הַתּוֹרָה לִלְמֹד
וְנִסְרַק גּוּפָם וְקֻפְּדָה נִשְׁמָתָם
בְּחֶרֶב נָאצִית, מוּסְלְמִית, אַל יָאהוּד, אַל מוֹת,
הָאַחִים שֶׁלּוֹ, תּוֹרָתָם, הַכֹּל בְּדָם.

וְאָבִיו הִבִּיט בְּעֶשֶׁן הָשַּׁלְהֶבֶת, וְאִמּוֹ כָּחֲשָׁה,
שְׁנֵיהֶם לְאִטָּם כָּבִים
וְכָל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַשְּׁתִיקוֹת
בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.

והנה השיר של בלפור חקק
על עדוּת הסבא יצחק חבְּשה זכר צדיק לברכה:

בלפור חקק

מַשָּׂא בָּבֶל

שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר.
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל.
וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵר
מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת
מַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת.
סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה.
בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵר
בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה
בִּשְׁנַת תִשָּׂ”א הָיָה הַמַּשָּׂא.

וְזוֹכֵר סָבִי כִּי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת
(יוֹמַיִם טֶרֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת)
בָּאוּ לוֹ סִימָנִים קָשִׁים לָרָעוֹת.
נֵר הַבְדָּלָה הִדְלִיק, פְּתִיל כֻּתְנָה בְּגָבִיעַ
שֶׁל שֶׁמֶן. וְעָמַד הַנֵּר קָרוֹב לַקִּיר.
וְשָׁלַח לֶהָבָה לְהָאִיר.
וְנָתַן כֶּתֶם שָׁחֹר עַל הַקִּיר
עָנָן גָּדוֹל בָּרָקִיעַ.
וְאָמַר אָז סָבִי לְבָנָיו הָעֲתִידִים לֵיהָרֵג:
הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ
חַטֹּאתֵינוּ יַשְׁכִּיחַ.

בז’ בְּסִיוָן יוֹם אִסְרוּ חַג
נֶאֱסַר הֶחָג בִּנְחֻשְׁתַּיִם.
בַּבֹּקֶר רָאָה סָבִי בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ
צִפֳּרִים שְׁתַּיִם
מֵתוֹת עַל גַּג הַבַּיִת.
יְשֵׁנִים הָיִינוּ עַל הַגַּג, הוּא אוֹמֵר
וְכָל הַלַּיְלָה דִּמִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ
בַּחֲלוֹמִי זַעֲקוֹת צִפֳּרִים
כָּל הַלַּיְלָה כָּבוּ כָּל הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִים
בִּשְׁנָתֵנוּ כָּבוּ מִפַּחַד הַזְּעָקוֹת.
בַּבֹּקֶר רָאָה סַבָּא
שֶׁהַדֶּקֶל בַּחֲצֵרוֹ נֶעֱקַר
כְּמוֹ נָפַל בִּסְעָרָה
גִּזְעוֹ גּוֹסֵס.
גַּם כָּבָה וְחָשַׁךְ נֵרוֹ שֶׁל מֵאִיר
בַּעַל הַנֵּס.

כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּא
כְּתֹב זֶה הַשִּׁיר.
כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר.
כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַ
כִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ.
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ
וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.

מתוך “ואז בקץ היוחסין”, עמ’ 61,

שחזור בית הכנסת בבגדד במוזיאון באור יהודה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.