• 48
    Shares

מאת: שושנה ויג

במושבה הגרמנית בירושלים ברחוב עמק רפאים מתגוררת המשוררת גאולה הודס-פלחן שכתבה עד כה 16 ספרי שירה. המשוררת שנולדה ב 13 באוגוסט בשנת 1966 בברית המועצות עלתה לארץ בשנת 1971. המשוררת כותבת בעברית כמו רחל המשוררת ולאה גולדברג. המשוררת שמתגוררת בשכונה בסמיכות למשוררות ידועות ומוכרות כמו רבקה מרים וחמוטל בר יוסף היא מן הצנועות שבינינו. את הספרים היא מפרסמת משנת 1994, בראשית דרכה האמנותית פרסמה ספרי שירה בהוצאת עקד. ספרה הראשון ״בנשימה אחת״ יצא לאור בהוצאה המרתף 29 ליד עקד. ובשנים האחרונות היא כותבת שירה ומפרסמת שיריה בהוצאת “פיוטית”.
כן, למען הגילוי הנאות אספר שאני כותבת על המשוררת שהגישה לי כמנהלת הוצאת ״פיוטית״ לאורך השנים האחרונות מספר ספרי שירה, ותמיד איני מרגישה שזה מובן מאליו שהמשוררת כל כך נאמנה להוצאה. אני גם לא מחשיבה את עצמי מוציאה לאור בסדר גודל מקובל, אלא יותר אכסניה ביתית, שאותה אני מעניקה למי שרוצה לפרסם שירה. כשגאולה שולחת אליי קובץ אני תמיד מופתעת מן החריצות והעקביות ומרגישה קרבה מיוחדת אליה בשל הנאמנות חסרת הפשרות שלה, ושוב אני משפשפת עיניי להאמין שזה קיים. את כל הכריכות מעטרים ציוריה של האם כינסה הודס. ציורים עדינים ונפלאים. הציור האחרון בספר החדש שכריכתו עוצבה על ידי ציפי הראל הוא תוכי יפהפה.
אני רוצה להמליץ על ספרה החדש שיצא לאור לפני כחודש ימים. ״הדממה מצאה בי בית״ ספר שבו 58 עמודים, שירים קצרים שרובם ללא כותרות שבהם התבוננות פנימה והחוצה. ספר שלא תמצאו בחנויות הספרים כיוון שגאולה בחרה לוותר על סיבוב ההפצה לחנויות והספרים מגיעים אליה בייתה כמו ילדים קטנים והיא זו שמפזרת את עוצמת השירים בעולם.
אני כותבת על הספר כיוון שאיני העורכת. כתבי היד של גאולה הודס-פלחן מועברים לעבודה כשהם מהודקים ומוכנים לפרסום. סדר השירים מוכן, המשוררת יודעת היכן כל שיר יהיה ולאיזה שיר קיימת כותרת. בתוכן העניינים נרשמות מילים שפותחות את השירים. אלה שלהם כותרת בספר הם״,״קרדו״ עמ’ 7, ״כזאת אני״ עמ’ 8, עמ’ 30״תפילה להארה״, ״ברית״עמ’ 31, ״הַשתיקו את הקול השר״ עמ’ 44,
ואם אנחנו תוהים מי היא המשוררת שמזמנת את ההשראה לכתיבת השירים (על פי ריאיון רדיו עם יוסי ריבלין) נעיין בכמה שירים מתוך הקובץ ה 16.

קרדו

אָמַר הַיּוֹשֵׁב בַּאֲמִיר הָעֵץ:
“כֵּיצַד אַתְּ שָׁרָה
וְאַתְּ בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת,
אֵינֵךְ רוֹאָה אֶת הַנּוֹף הַמִּתְנַשֵּׁם
הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְנֶגֶד עֵינַי,
וְלֹא עִם הַצִּפּוֹרִים הַמְּרַנְּנוֹת תִּשְׁתַּעִי,
אֶלָּא עִם עֲלוּבֵי אֶרֶץ”.
וַאֲנִי הֵעַדְתִּי: “לֹא אֶרְאֶה מִכָּאן נוֹף מִתְנַשֵּׁם,
גַּם הַצִּפּוֹרִים הָאֲצִילוֹת לֹא תִּשְׁתַּעֶינָה עִמָּדִי.
לֹא בְּקוֹלִי אֲדַבֵּר וְלֹא בְּיָדִי אֶכְתֹּב,
קוֹלִי וְיָדִי קֹדֶשׁ הֵם לַנִּשְׁכָּח, לַזָּנוּחַ,
בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת אֶרְאֶה מַרְאוֹת שָׁמַיִם.
גַּם אִם לֹא אוֹתִיר אַחֲרַי אוֹת וְסִימָן,
הַשָּׁכוּחַ חַי בִּי בְּעָצְמָה שֶׁלֹּא תֻּדְבַּר,
אַשְׁרַי שֶׁהָיִיתִי לוֹ לְבַיִת!”

4.1.19

בשיר הפותח את הקובץ ״קרדו״ עמ׳ 7 שהוא אחד הארוכים נמצא דיאלוג בין הדוברת לבין ״היושב באמיר העץ״ הוא פונה אליה ושואל ״כיצד את שרה ואת בבוקר תחתיות, אינך רואה את הנוף המתנשם/ המשתרע לנגד עיניי/ ולא עם הציפורים המרננות תשתעי/ אלא עם עלובי הארץ.״
זוהי הפנייה שמציגה את מהותה של המשוררת שאינה שייכת לברנז’ה. זוהי משוררת שכותבת מתוך המקום הזה בדימוי “כבור תחתיות”, הפנייה מן האדם שיושב במעמד גבוה ששואל אותה מדוע זוהי בחירתה, מדוע שירתה אינה אלא עם עלובי הארץ. וזוהי מהות מאוד עמוקה בכתיבתה של גאולה וביחסה אל עולם האמנות. קיימת בה גאווה של אישה שכותבת שנים רבות והיא יודעת שמקומה נחצב מן המקומות הללו שבני האנוש בוחרים להתעלם מהם.
ואכן היא משיבה שם בשיר:
״לא אראה מכאן נוף מתנשם,/ גם הציפורים האצילות לא תשתיענה עימדי/ לא בקולי אדבר ולא בידי אכתוב/ קולי וידי קודש הם לנשכח, לזנוח, בבור תחתיות אראה מראות שמים.״ אין לי אפשרות לשנות את המצב והיא מודה שמן המקום הזה שהיא נמצאת בו, מן המקום שכל כך נמוך מטאפורית היא מצליחה לגעת בשמים כלומר, האלוהי. גאולה הודס- פלחן אינה בוחרת את עמדתה המשוררית היא מרגישה שהיא נבחרה להיות במקום הזה שאינו רודף פרסום, מקום שמיוחד רק לאלה שיודעים לראות, לצפות בעולם מן המקום הכי נמוך. אילן ברקוביץ, המשורר בשטח כתב במאמרו ״גאולה אינה מקבלת את הנידחות שלה״ בעיתון הארץ בשנת 2016 ״המשוררת כותבת מתוך הנידחות שלה … היא במאבק בין הנידחות הקיומית שלה כמשוררת לבין הרצון שלה להתקבלות ספרותית והכרה ציבורית״ ואכן נמצא בדיאלוג הזה שנמצא בספר ״הדממה מצאה בי בית״ כעבור שלוש שנים מן הכתבה של ברקוביץ שחשף אותה מבחינה ציבורית את תשובתה של גאולה. היא מוכנה להמשיך לכתוב מן המקום הזה והיא גם מוכנה לשלם את המחיר שבו ״השכוח חי בה בעוצמה שלא תדבר/ אשרי שהייתי לו בית!״ במובן זה גאולה קוראת תיגר על תרבות רדיפת הפרסום של המשוררים המוכרים לכולנו. והיא מקבלת את השליחות שלה עד תום ובהכלה.
שיר נוסף שמופיע עם כותרת וגם משלים את השיר הפותח ״כזאת אני״ עמ׳ 8
כָּזֹאת אֲנִי

כָּל הַשְּׁתִיקוֹת
זוֹרְמוֹת אֶל נְהַרִי
וְהוּא אֵינוֹ מָלֵא

כָּל הַיָּמִים אֲנִי
זוֹרֶמֶת אֶל נְהַרִי
וְאֵינִי יוֹדַעַת
טַעֲמוֹ

הַמַּיִם – מֵימַי
וְהַזְּרִימָה – זְרִימָתִי
וַאֲנִי – אֵינִי מֵימַי
וְלֹא זְרִימָתִי

אַתָּה מוֹזֵג אוֹתִי
לְתוֹךְ הַזְּמַן
הִנֵּה אֲנִי נִגֶּרֶת
וְיָדְךָ הָרַחוּמָה
תְּנַתֵּץ אֶת הַקַּנְקַן
כִּי לֹא תִּהְיֶה לֶעָווֹן מַזְכֶּרֶת

כָּמוֹנִי כַּמַּיִם,
מַתְאִימָה אֶת צוּרָתִי לִכְלִי הַקִּבּוּל,
בְּמִקְרֶה דְּנָן עוֹלָם פִיזִי,
אֲבָל הָאֱמֶת, הוֹ, הָאֱמֶת,
הִיא בַּקְּדַם צוּרָה,
בַּחֶבְיוֹן.

כִּי אֱמֶת הַמַּפָּל
וֶאֱמֶת הַנָּהָר
וְהַמַּיִם – מַיִם חַיִּים
וְכוֹכָבַי תְּלוּיִים בְּבִטְחָה
מֵעַל לַסּוּפָה הַמִּשְׁתּוֹלֶלֶת
וְהַיְּדִיעָה – מַלְכַּת שֶׁלֶג
שֶׁמְּצִנָּה אֶת הַכְּאֵב

מִשֶּׁחָלַף הַמַּבּוּל וְקַלּוּ הַמַּיִם
קֹמֶץ גַּרְגְּרֵי אֲדָמָה הָיוּ לִי יַבֶּשֶׁת,
מָעֹז וּמִפְלָט לְיָמִים רַבִּים

28.2.19

גם הוא שיר שבו חושפת המשוררת פואטיקה שמופיעה כבר בכותרת, שהיא גם בניגוד לציפייה ממשוררות, היא אינה מן רועשות, היא אינה מאלה שמבקשות שישמעו אותן באגרסיביות וקול הוא הקול של הדממה, מעין אוכסימורון. המשוררת מודעת שאינה הולכת בדרך המוכרת ליוצרות המקובלות. גאולה כותבת שהדממה מצאה בה בית, כלומר השתיקות שזורמות אל הנהר שלה אינן ממלאות אותה. אי יכולתה להגיע אל הנהר אל מעיין המים החיים, ניפוץ החיבור בין המקור לנביעה. גאולה כותבת שאלה המים שלה אך הם אינם ממלאים אותה, הזרימה היא זרימתה ואחר סותרת את הנוכחות. המשוררת אוחזת בשני קצוות האחד חפצה חיים והשנייה ניתוק ואי יכולת להתחבר.
אל מי פונה המשוררת בסוף השיר?
״אתה מוזג אותי/ לתוך הזמן/ הנה אני ניגרת/ וידך הרחומה/ תנתץ את הקנקן/ כי לא תהיה לעוון מזכרת.״ היא פונה אל הכוח שהשתלט על הנביעה שלה זה שמוביל אותה אל הכתיבה ולכן זהו גם שיר שמדבר על העולם שבו היא שוהה שהוא עולם של מאבקים וניגודים.
לגאולה יכולת התבוננות מיסטית שבה סמלים שמאפיינים את עולם המקורות.
השימוש במוטיב המים נפוץ בשירתה ונמצא אותו בכמה שירים בדימויים למים. עמ׳ 9 בשיר שכתבה ב28.2.19 היא כותבת ״כמוני כמים/ מתאימה את צורתי לכלי הקיבול/במקרה דנן עולם פיזי,/ אבל האמת, הו, האמת,/ היא בקדם צורה בחביון.״ ובהמשך: מבול, נהר, מים חיים, הכול תלוי מול סופה משתוללת והידיעה:
מלכת השלג/ שמצינה את הכאב.
כדי להמחיש את השירים המצומצמים והמרוכזים נתבונן בשני שירים קצרים

אַתְּ הַבּוֹרַחַת
מוּקַעַת עַל צְלַב גּוּפֵךְ
אַתְּ הַבּוֹרַחַת
רַחֲמִי!

17.1.19

עמ 19

תְּפִלָּה לְהֶאָרָה

אֵיךְ אֵחָלֵץ
מִתַּבְנִית הָאֲנִי,
מִבְּלִי לִשְׁבֹּר אוֹתָהּ?
2.2.19
עמ 30
אני ממליצה על גאולה, משוררת שכותבת לאורך שנים, היא מפרסמת בקביעות את שיריה בעמוד הפייסבוק שלה, קהל המעריצים שלה מתרחב ואני מאחלת שהכתיבה שהיא חלק מהותי בעולמה תעניק לה גם הכרה ציבורית. בעולם שלנו שבו הרועש הוא הצודק נמצא מקום לדממה שמצאה בגאולה בית

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.