• 48
    Shares

השבוע נחשפנו למקרי אלימות קשים מאוד בהם אזרחים לוקחים את החוק לידיים, שורפים ניידות משטרה, מכים בחוזקה אנשים, מונעים את ההתנהלות התקינה של המרחב הציבורי, מעלים באש בית ומסכנים חיי אדם, איך אפשר למחות על אלימות ולהשתמש בה בקיצוניות גדולה כל כך? קצת על צביעות ומוסר כפול…

הביעות בשיצילום: אילוסטרציה שאטרסטוק

המדינה שלנו בוערת, יש אומרים כי אנשים “איבדו צלם אנוש”, לוקחים את החוק לידיים ומנסים “לפתור” את הבעיות בעצמם, הסיבה העומדת מאחורי מעשים אלה היא חוסר האמון הגדול של האזרחים במשטרה ובמערכת המשפט.

בעקבות מקרי האלימות הקשים, נשאלת שאלה מוסרית חשובה מאוד, איך יתכן שהציבור הרחב קורא למחאת האתיופים אלימה ומצד שני, שריפת הבית של “המטפלת המתעללת” כרמל מעודה, זוכה לתגובות חיוביות במיוחד ברחבי המרחב הוירטואלי והרשתות החברתיות? הרי הרב המוחלט מאחל למעודה למות.

אנו חיים במדינת חוק ואת החוקים חובה על האזרחים לקיים, אף אחד לא יכול להחליט לעשות כרצונו והרגשתו תוך כדי הפרת חוקים, דין המתפרעים לכאורה במחאת האתיופים זהה לדין העבריין לכאורה שהצית את ביתה של כרמל מעודה ותוך כדי סיכן אנשים, נשים, ילדים וזקנים הגרים בסמיכות.

פעולת ההצתה אתמול גררה אלפי תגובות ברשת פייסבוק כשהרוב המוחלט כתב :”חבל שכרמל לא נשרפה יחד עם הבית”, “מגיע לה ולכל משפחתה למות”, ” שתישרף כמו ששרפה את הנשמות של הילדים שלנו”, “אמן ויתעללו בה כמו שהיא התעללה בחסרי ישע” והרפרטואר עוד ארוך. לעומת זאת, התגובות על המחאה של העדה האתיופית לא היו מעודדות, אלה תגובות שהפכו עדה שלמה לעבריינית, אנרכיסטית וצמאה לדם.

זה השלב לחזור לשאלה המקורית, מדוע קשה לנו לבלוע את מחאת האתיופים, את האלימות שליוותה את ההפגנות? אבל קל לנו מאוד להזדהות עם שריפת ביתה של “הגננת המתעללת”?

חומר למחשבה…

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.