האם לגיטימי להפעיל לחץ על אב כדי שימנע ניכור הורי בין בן לאימו, באמצעות הגבלת הסדרי הראייה של אותו אב עם בתו? האם ראוי לפגוע בזכותה של ילדה לראות את אביה, רק בגלל שאב זה מסית כביכול את אחיה נגד אימם?


כך לפחות סבורים דייני בית הדין הרבני בפסק דין מעורר מחלוקת אותו הוציאו תחת ידם רק לאחרונה.
לדברי עוה”ד ענבר לב, המייצגת את האב, מדובר במשפחה קרועה, בה סובלים שני הילדים ממצב נפשי קשה ופגיע. , בנם של בני הזוג מסרב להתרועע עם אימו לאורך שנים, בטענה שזו נהגה בו באלימות. מנגד, האם מסכלת את הסדרי הראייה שנקבעו לאב עם בתם המשותפת.


האב, מצדו, מסרב לקיום הסדרי ראיה עם בתו תחת פיקוח במרכז קשר – וכך נוצר מצב בו גם הבת לא הצליחה להתראות עם אביה, וזאת לאורך חודשים.
פקיד הסעד שהתבקש למסור את חוות דעתו על מצבה של המשפחה, קבע כי האשם במצב הוא האב, והמליץ לבית הדין לקבוע משמורת משותפת של ההורים על ילדיהם.
מנגד, מכון פסיכולוגי אליו הופנו בני הזוג ע”י מחלקת הרווחה בעירם, הוציא חוות דעת סותרת והפוכה, ולפיה האשם במצב מוטל על שני ההורים, ומשמורת משותפת על ילדיהם אינה הפתרון הנכון.
המכון ממליץ בחוות דעתו להעביר את המשמורת על הבן לרשות האב, ולהפוך את המשמורת על הבת למשמורת משותפת – תוך דאגה לכך שיחודש הקשר בין הבן לאימו ובין הבת לאביה.
בצל המלצות סותרות אלה, וחרף חוות דעת פסיכולוגיות הקובעות כי מצבם הנפשי של הילדים בכי רע – החליטו הדיינים להפעיל על האב אמצעי לחץ קשה וקיצוני – בכך שפסקו כי כל עוד הוא לא פועל לקיום הסדרי ראייה מסודרים בין הבן לאימו – הוא לא יוכל להתראות את בתו, אלא רק פעם בשבוע, וזאת תחת השגחה של אנשי מקצוע, במסגרת של מרכז קשר.
“האם בשביל למנוע ניכור הורי בין בן לאימו, יש לפגוע ביחסיה של בת עם אביה, ולמעשה לגרום לה לניכור הורי נגדי?” שואלת “האם גרסה עדכנית זו של ‘משפט שלמה’ תקפה ומתאימה למדינה מודרנית במאה ה-21?”.
מחקרים מראים כי ניכור הורי מהווה תופעה קשה ומסוכנת, וככל שהוא מתמשך כך הוא עלול לפגוע, לשנים, במרקם היחסים שבין הילד לשני הוריו. “ברור כשמש שיש לסיים כמה שיותר מהר כל תופעה של ניכור הורי באשר היא, בגלל הנזק הקשה שהיא גורמת בראש ובראשונה לילד, אבל האם זה לגיטימי לפעול להצלתו של ילד אחד במחיר של פגיעה ברוטאלית וקשה בילד אחר? לא לזה התכוון המשורר.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.