לראשונה התחלתי לצלם בלי לפחד מהפחד ויחד עם זאת בידיעה שהתמונות לא יצאו כמו שאני רוצה, שיש לי עוד ים עבודה ורוב הסיכויים שאגיע לבית ואראה כמה התמונות פח, אתבאס, שוב יעלה החוסר ביטחון ומן הסתם לא ארצה לצלם שוב כיוון שהתמונה הסופית ידועה. החלטתי לשחרר את הפחדים והקולות הרועשים ופשוט לצאת בראבק לצלם. רגליי הובילו אותי בזכותו של אחד לכיוון אבי היקר, למספרה שלו ולילדות שלי. השוק הישן מהווה עבורי בית קטן עם פינה חמה בלב.

המדרחוב בעפולה – צילום: שירה פולוביאן

מאז שאני זוכרת את עצמי כמעט ולא היה עובר יום שלא הייתי מבקרת את אבא במספרה עם אמא ואחיי היקרים אחרי הגן או בית הספר לצד נחשי גומי וטבעות שוקולד עם סוכריות צבעוניות. אני נזכרת ועולים בי ריחות משכרים וצבעוניות הומה אדם שהייתה שם. אני לא אשכח את שי השכן של אבא שתמיד היה מפנק אותנו בסוכריות גומי חריפות של פעם והיינו לועסים אותן בהנאה עד שנשרף לנו הפה. ואיך אפשר לשכוח את הטיפים של אבא אחרי שהייתי מטאטאת לו את כל השערות מהרצפה ורצה לקנות לי עוד ממתקים שהרסו לי ת’שיניים וגרמו לי לסבול אצל איבט השיננית (שעד היום אני לא מוותרת עלייה)

השוק הישן – עפולה – צילום: שירה פולוביאן

בקיצור ולעניין העפתי הצידה כמעט את כל הרעשים בתוכי והתחלתי פשוט לצלם, לנסות לפחות..
להמשך קריאה….

השוק הישן – עפולה – צילום: שירה פולוביאן

בהתחלה לא אשקר לעצמי, זה היה מביך לצלם ולא פעם עלו בי הקולות של שחררי זה לא ילך. צלמי בפלאפון יצאו לך תמונות מדהימות בלי כל ההתעסקות עם החשיפה וכל הסיפור הזה. לא פעם כיביתי את המצלמה וחזרתי לכיוון הרכב. אך לבסוף חזרתי בגישה שלא משנה כמה גרוע יצאו התמונות – אני מצלמת. הייתי קצת בשוק והמשכתי לכיוון העיר לצלם את הצבעוניות של העד-לא-ידע . למרות ה”היסטריה” על הקורונה המדרחוב היה עמוס, פגשתי מלא אנשים שאני מכירה והיה ממש מעניין. נזכרתי בילדה הסקרנית שבי צופה בכל התחפושות ונהנית מכל רגע.

השמחה של הילדים ריגשה אותי והעלתה בי זיכרונות טובים. עלה בי געגוע לתחושת הכיף הזאת מכל דבר קטן, בלי לחפש דברים גדולים שירגשו אותי. רצון עז להיות כמוהם, לחזור לתמימות היפה ולצחוק באמת. מכל הלב.

בשדרה בעפולה – צילום: שירה פולוביאן

היו אנשים שביקשו את המספר שלי על מנת לעשות להם צילומי משפחה אך דחיתי זאת באמירה וידיעה שאני עדיין לא שם ושיש לי עוד דרך לעבור. אז אני מאחלת לעצמי דרך נעימה וכיפית, למרות שאני לא תמיד אהיה מבסוטית מהתמונות. אני מאחלת לעצמי שאצלם חוויה ולא פרצוף, שאחשוב מחוץ לקופסה לפני שאני לוחצת על הקליק במצלמה ושאאמין בעצמי שהכל אפשרי גם אם זה כביכול סך הכל צילום.

כל דבר בחיים ולו הקטן ביותר דורש ניסיון ומוכרח בכך. מאחלת לא לוותר אף פעם ובמיוחד לטעות- כי רק כך אלמד, אמר לי פעם אחד…

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.