אני מחנכת בבית ספר לחינוך מיוחד. עושה את העבודה שלי מתוך אהבה טהורה לתלמידים שלי, מתוך אמונה באדם, מתוך רצון להוביל אותם לעצמאות ומסוגלות אישית ולהשתלבות מיטבית בחברה הישראלית.

לא פעם קיבלתי מכה, נשיכה וצביטה.
כשאני מספרת לאנשים היכן אני עובדת, אומרים לי שזו “שליחות” , “עבודת קודש” , “כל הכבוד לך” .

אבל היום קיבלתי מכה בבטן.
לא, לא פיזית מאחד מהתלמידים. יותר גרוע, קיבלתי מכה מהמדינה שאמורה לשמור עליי.
הפכתי להיות שקופה,
וכך גם המשפחה שלי הפכה להיות שקופה.
האם בריאותם של מורים בחינוך הרגיל שווה יותר מבריאותם של מורים בחינוך המיוחד?
אם התשובה שלילית, אז מהיכן הגיע ההחלטה הזאת?

ולא, אל תגידו לי שהשגרה חשובה לילדים האלו. הבריאות חשובה יותר, שלנו ושלהם.
כולם מדברים על מלחמה במגיפה, אז איך אתם מתכננים לעצור אותה אם אתם משאירים אנשים חשופים בשטח?

אל תגידו לי כל הכבוד ובסוף תעמידו אותי בקו החזית אל מול תלמידים עם מערכת חיסונית חלשה, שלא יודעים לשמור על היגיינה בסיסית ושצריכים את הסיוע שלנו, עובדי ההוראה והסייעים/ות בדברים הבסיסיים ביותר (קינוח אף, שטיפת ידיים, צרכים בשירותים).

ראש הממשלה מדבר על מיליוני אנשים שעתידים להידבק ולכן צריך לשמור מרחק של 2 מטר אחד מהשני. אדוני ראש הממשלה, אשמח שתגיע לכיתתי ותגיד לי איך בדיוק אפשר לשמור על מרחק כשילד צריך שיחליפו לו? או שסתם רוצה חיבוק כי קשה לו?

כשאתה נהיה הורה, האחריות היא לא רק על עצמך, אלא גם על המשפחה שלך.
אני מתחננת, אל תציבו את המשפחה שלי בסיכון.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.