לפני שלושים יום חסר אחד, השיבה אימא, סבתא, חמות אהובה, מרים אדרי, נשמתה הטהורה לבוראה. באישון לילה, אל מול הקור המקפיא של הרי ירושלים, בדממת הליל המופרת על ידי בכי וזעקה, נטמנה האישה הנפלאה הזו, צעירה בימים ומלאה במעשים. ‘השבעה’ חלפה, הררי סיפורים סופרו אודות אופייה, הליכותיה, אהבות חייה, החן והחסד שהיו משוכים על פניה וחייה. עת שלושים ימי האבל הגיע וקול מגפת הקורונה נשמע בארצנו.
האם תקנות החירום, טרם הסגר הכללי מאפשרות קיום אזכרה? כמה משתתפים? ועל סעודת מצווה עם בני משפחה, מכרים ואוהבים אין לדבר. כך נסענו אב ובן, איש ואישה, בדרכנו להר המנוחות, שתיים, שניים, לא יותר, הבטנו במצבת האבן החדשה, מניין הגברים התפלל, אותיות ‘נשמה’, קדיש יתומים, ברכות על ‘סעודת המצווה’ המאולתרת, מזונות, עץ, אדמה, שהכל, נפרדים במרפק קליל, שוטפים ידיים, עוטים מסכה, כפפות, איש איש לרכבו, נפרדים.
בדרך היורדת מירושלים לעמק הרהרתי, ביני לביני, הייתה אישה ואיננה, שירת חייה באמצע נקטעו, והיא, מרים שלנו ע”ה, הייתה אישה שכולה בעלת בית ,עקרת בית , עיקרו של בית ,מובילה ביד רמה , מנהיגה בלב אוהב , מחנכת בכל מהותה, התנהגותה ואורחות חייה היו לשיעור המוסר החשוב ביותר לצד סדר מופתי וארגון מושלם, לב ענק, חיוך שלא נגמר, מאור פנים,
מרים ע”ה הייתה הדבר החי ביותר בעולמנו התוסס, האנרגטי, הרדיואקטיבי, לא היה לה רגע דל , מהותה המשפחה אשר הייתה כאבן בוהקת בכתרה עליה הייתה תפארתה. עתה נחה מרים ע”ה בשלום על משכבה לצדו של אהבת חייה, חכם מימון, בהר המנוחות.
לא ידעה קורונה, כפפות, מסכות, אלכו-ג’ל. אשת החברה, אוהבת האדם, אשר הצחוק היה לשפתה, מאור הפנים לסמלה, האהבה לחם חוקה , לא ראתה את חרדת האדם, תחושת האלם, שתיקת הבדידות.
לו הייתה עימנו היום, מה הייתה חושבת על החיים חסרי החיים, על החושך שירד על העולם, על העלטה המכסה את האנושות, על הלבד מאונס? מרים ע”ה לא הייתה יכולה להסכים לעולם בו לא תפגוש את ילדיה, לא תחבק ותעטוף את נכדיה, עולם בו החיוך יפנה מקומו לדאגה, האנרגטיות תפנה מקומה לניוון, התקווה תפנה מקומה לחרדה.
מרים ע”ה אשת אמונה הייתה, בטחונה בבורא עולם היה כבושם על עורה, כבת למשפחת כוהנים היה פיה מלא שירה כים ושפתותיה רינה, במקום בו אנו ראינו חרדה, ראתה היא אמונה, במקום בו ראינו דאגה ראתה היא ביטחון, במקום בו נשמע נהי ובכי שמעה שמחה וגילה, כזו הייתה.
כבר שלושים, הכאב לא מרפה, לא מרפא, הזיכרונות צפים ועולים, הגעגוע מחניק והקורונה? לא זכתה ללוחמת חדורת אמונה כמו מרים ע”ה שהייתה מכריעה אותה, בלי כפפות, בלי מסכות, בלי אלכו-ג’ל, רק עם מבט עיניה התכולות וחיוכה הכובש.
ימתקו לך, אהובתו מרים, הרגבים.

מרים ע”ה אהבה את הים, את המרחבים החיוך התמידי היה חלק מחייה

2 תשובות

  1. איילת

    ❤😔 מתגעגעים אלייך סבתא, בכל מילה נזכרים באישיות המיוחדת שלך זכית להקים דור עם תקוה ואמונה שגם את המגפה שנפקדה על העולם נצליח לעבור בגבורה ללא דאגה עם ביטחון בבורא שיגן על כל עם ישראל ממנה ונזכה לגאולה במהרה!

    הגב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.