שי קוקין (40) תושב נוף הגליל הוא הבעלים של “הסלון של סולומון”. את המקום החליט לפתוח לאחר הרבה שנים שעבד בפאב ותיק בעיר. הוא פתח למרות כל התגובות השליליות שקיבל על הרצון לפתוח מקום משלו בעיר -“העיר התחילה לטעום בירות חדשות שלא ידעו שקיימות, הבאתי לעיר תרבות אלכוהול חדשה לגמרי..” מהר מאוד מסתמן כי הרצון לפתוח פאב שכונתי באווירה ביתית משלו הייתה נכונה.

מאת: מלי לוי.


לפני עשור בראשית דרכו של “הסלון” הסתבך בהחלטות עסקיות לא נכונות ונכנס לחובות, “המקום מאוד הצליח אך היות וזה העסק הראשון שלי ואין לי שום ניסיון בהתנהלות כלכלית ועסקית, עשיתי החלטות לא נכונות” מספר קוקין. לאט לאט הוא סגר חובות והשתקם והמקום חזר להצליח. לאחר זמן מה המקום התדרדר בשנית כאשר אימו הלכה לעולמה במפתיע בעקבות דום לב, קוקין מספר שזו הייתה מכה אכזרית לו ולאחותו ושלקח לו המון זמן להתאושש “נכנסתי לדיכאון, התחלתי לזלזל, הפאב צבר חובות מטורפים בעקבות חוסר הנוכחות שלי שם” בעקבות המצב הפאב נסגר אך המשיך לצבור חובות, משום שעדיין שילם שכירות לבעל המבנה, אשר המשיך לגבות את מחיר השכירות ללא התחשבות במצבו. לאחר שנה החליט לקחת הלוואה גדולה ועם קצת עזרה מחברים פתח שוב את המקום.
בעקבות הקורונה, בסגר הראשון כמו עסקים רבים במדינה “הסלון של סולומון” נסגר לארבעה חודשים בהם חשב קוקין מה האפשרויות שעומדות בפניו להמשך ומהר מאוד הבין בעזרת החברים שעובדים איתו שחייב לפתוח גיוס המונים עבור המקום, למרות הקושי לקבל עזרה וההרגל לתת הבין שזוהי הדרך היחידה להשאיר את “הסלון” על הרגליים. לאחר שהשיגו רק כחצי מהסכום ובעזרה מחבר שהציע לתת את שאר הסכום הנדרש “הסלון” נפתח מחדש, והצליח לתפקד טוב לצד הקורונה וההנחיות אך עם הגעת הסגר השני המצב של המקום התדרדר שוב ונמצא בקשיים כלכליים, “כרגע אני פתוח לכל סוג של עזרה, גם אם זה אומר שהקהל יזמין יותר, או שאנשים שלא מכירים את הסיפור וישמעו אותו עכשיו ירצו לתרום, זה יתקבל בברכה” אומר קוקין. הוא מספר שמתחילת הדרך של “הסלון” הוא נהג לתת מדי שבוע גם שמצבו הכלכלי לא תמיד היה טוב, עד כמה שיכל בכל פעם, האהבה והנתינה לקשישים מעוררת השראה ותוך שאנחנו מדברים הוא מספר לי שעזר לקשיש שנמצא כרגע באישפוז בבית חולים לצבוע את הבית עם חבר “אני אוהב קשישים וחושב שמגיע להם את כל הכבוד שבעולם”, מספר כי הם אוספים כספים כדי לסגור לו חוב. “אני והחבר’ה שלי בסלון תמיד נרתמים לעזרה”, ניתן לראות בעמוד הפייסבוק שלו פוסטים בהם הוא מעודד תרומות וקורא לכל מי שיכול לתרום (בגדים וכד’) וכהוקרת תודה יקבל צייסר או הטבה כלשהי על חשבון הבית.
“אני רוצה להיות מקור השראה, שאנשים מסביב יבינו שאין דרך אחרת. מלחמות, גזענות ופילוגים זה בזבוז אנרגיה. אני רוצה להראות שיש עוד דרך, להצליח, לגדול ולהתאחד בעזרת עזרה הדדית שלא מונעת מתוך אינטרס”
שי מספר בגילוי לב כי לאחר מות אימו הוא חווה את התקופה הקשה בחייו בפן הכלכלי ואף נאלץ למכור את הדירה שלו בכדי לסגור חובות. “כרגע אני משכיר דירה, ובעלת הבית באה לקראתי ומבינה את המצב”. על ההחלטה לשינוי השם ומיתוגה החדש מנצרת עילית לנוף הגליל, אמר: שם ושטח זה לא מה שחשוב ומה שחשוב זה הביחד, “זו האדמה שגדלתי בה, וזה מה שחשוב, לא אכפת לי איך קוראים לה”. בעיר שלנו יש הרבה פוטנציאל שיתממש כשנלמד לפרגן אחד לשני, לפרגן לעיר, לעסקים הקטנים תוך ערבות הדדית ולא להסתמך על גופים במדינה “תמיד כיף לצאת ולשנות אווירה, גם אני בתור בעלים של פאב הייתי נוסע לפעמים לבית המרזח, לחיפה, אבל רוב הזמן אתם בבית. בואו, תצאו, תשתו בירה תפרגנו לעסקים בעיר” מסכם קוקין, ומזמין אתכם ל-“סלון של סולומון”.

תמונה: “שי קוקין בימים שמחים יותר”
אלבום: פרטי

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.